פופ, מטאל, ומה שביניהם

עשיתי היום פורמט לטלפון שלי. אחרי תקופה מסוימת הייתי חייב לרענן את מלאי השירים שאני שומע מדי יום. עברתי לי בין התיקיות במחשב שלי (שהן רבות מאוד) וניסיתי לבחור מה לשים הפעם. לאיזה כיוון אלך? ג'אז? קלאסית? סימפוניק מטאל? פרוגרסיב רוק? היתה לי התלבטות קשה במיוחד הפעם, שום דבר לא משך אותי במיוחד. ואז קרה הדבר ונתקלתי בתיקייה אחת שאפילו לא זכרתי שקיימת לי על המחשב – Fallen של Evanescence, ואיכשהו, בהתקף משולב של נוסטלגיה וחוסר הגיון פתחתי אותה והתחלתי להקשיב לכל השירים. עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים – "ליאור כותב על אוונסנס?! אין מצב!". אתם משפשפים את העיניים בתדהמה ומקווים שכשתפקחו אותן שוב יהיה פה מאמר ארוך ומושקע על איזו להקת פרוגרסיב רוק. אז לא. זה עדיין מאמר על אוונסנס, תחיו עם זה.

הסיבה שאני עושה את הלא ייאמן וכותב על להקה כמו אוונסנס היא שאני מאמין גדול במשפט "מכל שלושה אנשים שהולכים יחדיו ברחוב חייב להיות אחד ממנו אוכל ללמוד דבר מה חדש" (קונפיציוס, אגב), ואני באמת ובתמים מאמין שאפשר ללמוד די הרבה מהאלבום הזה. אחרי הכל, מדובר באלבום כבד למדי בסטנדרטים פופולריים, מאוד אפל, יש שיגדירו אותו כמטאל אפילו (כבר שמעתי אנשים שמכניסים אותו לסוגת הניו מטאל ואפילו גות'יק מטאל. אישית אני חושב שזה מבזה את הסגנון, אבל שיהיה), ובכל זאת צבר פופולאריות אדירה בכל רחבי העולם. נשאלת השאלה, איך מוכרים מטאל להמונים? מה מפריד בין מוזיקה אלטרנטיבית, מחתרתית, ודחויה כמו מטאל לבין התהילה, הפרסום וההצלחה של עולם הפופ? ואם זה עבד לאוונסנס, האם אפשר להשתמש במאפיינים ספציפיים של המוזיקה שלהם בשירי מטאל אחרים ואולי כך להפוך אותם לנגישים יותר? לדעתי, מניתוח של האלבום הזה אפשר למצוא תשובות לכל השאלות האלה ואולי אפילו קצת יותר.

אבל לפני הכל אפתח בהסתייגות. אני מדבר אך ורק על האלבום הראשון שלהם – Fallen. מעולם לא שמעתי אף שיר מהאלבומים האחרים שלהם, אני לא יודע מה קרה להם מאז, אני לא יודע אם הם עדיין פעילים, והפסקתי לחלוטין לעקוב אחריהם כשהייתי בן 14. כמו כן, בניתוח הזה אני לא הולך להתייחס לסוגיית המסחור, מכיוון שמבחינתי כל להקה ראויה לאלבום אחד של חסד. אף להקה לא ממוסחרת באלבום הראשון שלה, וכמו שאמרתי מה שהם עשו אח"כ כבר לא מעניין אותי לצורך מאמר זה.

ההיכרות שלי עם אוונסנס התחילה, וגם נגמרה, כשהייתי ילדון צעיר בן 13. המוזיקה שלהם היתה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. מה לעשות, בתור ילד בעולם המערבי, רוב חיי נחשפתי בעיקר לפופ מהסוג הנלוז ביותר, ולכן פתאום לשמוע פתאום ברדיו דיסטורשן, תופים וצעקות היה הלם תרבות. אהבתי את זה. אולי זה היה הצד המרדני שבי שהתחיל להתעורר לאור גיל ההתבגרות הממשמש ובא ואולי פשוט תמיד נועדתי להיות מטאליסט, אבל כבר אז זה משך אותי. למעשה, כששמעתי את האלבום הזה זו היתה הפעם הראשונה שהצטמררתי ממוזיקה, הפעם הראשונה שבכיתי ממוזיקה (איזה שיר גרם לתגובה כזאת אצלי? תגלו בהמשך). היה משהו במוזיקה הזאת שהחזיק אותי חזק וגרם לי לשמוע את זה שוב ושוב, ואחד הדברים שהכי אהבתי בזה זה שזה לא היה מוזר, כולם שמעו את זה! כולם צרחו בסוף הקטע של הדואט ב-Bring Me To Life, כולם עשו האדבנגינג ברגעים הנכונים (לפני שבכלל ידעתי מה זה), כולם תופפו על השולחנות. זה היה איני בטירוף. אבל איך? מה עשה את זה לכזה אהוב? אני אחלק את זה לכמה מרכיבים:

א.      מורכבות –

דבר אחד שאין עוררין לגביו הוא שככל שהמוזיקה שלך מורכבת יותר ככה היא מושכת פחות אוזניים. אין מה לעשות, זו אמת בסיסית בנוגע לצורת החשיבה האנושית. אלא אם כן אתה מבין את מה שאתה שומע, ככל שיהיו יותר תווים, יותר קולות, יותר דברים שקורים בו זמנית, ככה אתה תאבד את הסבלנות יותר מהר ופשוט תאבד עניין. אני לא מאשים אף אחד בזה, אבל רוב מוזיקת הפופ לא מורכבת במיוחד - בד"כ לא תמצאו בה יותר משלושה-ארבעה אקורדים במקרה הטוב. אוונסנס, עם כל הקריצה שלהם לעולם המטאל, הם בעצם להקת פופ במובן הזה – מלבד קטעים סימפוניים (לא רעים בכלל, אגב), אין במוזיקה שלהם שום דבר שהוא מורכב. תפקידי גיטרה מאוד בסיסיים, שום דבר לא מהיר מדי, אין מעברים מסובכים מדי או בלתי צפויים, וכמעט ואין ריפים, ואלו שישנם נגמרים מאוד מהר ונמצאים בעיקר בתחילת השיר. ניקח לצורך הדוגמא את השיר Taking Over Me.

השיר מתחיל בנגינת פסנתר, שיכלה להיות נחמדה אך מיד היא נשברת לריף גיטרה פשוט מאוד שבעיקר נותן קצב. לכל אורך השיר הגיטריסט משתמש באותם אקורדים בדיוק, ופה ושם נוספים אלמנטים אלקטרוניים קלים, שגם הם עוזרים לאוזניים קצת יותר סטנדרטיות להרגיש בבית.

 עוד אלמנט של פשטות מוזיקאלית היא הפן האינסטרומנטלי, ברוק, מטאל, ג'אז, בלוז, לכל הכלים יש מעמד זהה במוזיקה. לכולם יש הזדמנות לזרוח. המאזין יכול למצוא את עצמו נסחף עם סולו גיטרה, ומיד אחריו במקצב תופים סוער, וקצת אחרי זה לזמזם פזמון קליט. בפופ זה לא עובד. פופ זו מוזיקה של שירה, ואין שום ספק שזהו הכלי העיקרי. מה לעשות, לשירה יש פנים שאפשר להזדהות איתן, לשירה יש יש שפתיים שאפשר להתחקות אחריהן, וחשוב מכל לשירה יש מילים שאפשר לשיר. זה מחזק את תחושת השתתפות בשיר. למזלם של אוונסנס, הם התברכו בסולנית מעולה. אין מה לעשות, הבחורה יודעת לשיר. שימו לב איך בקטעים בהם ישנה שירה מלווה בגיטרה, הגיטרה היא מאוד מאופקת, ממש עצורה, ולפעמים, בעיקר בסופי בתים, היא עוצרת לחלוטין ונותנת לשירה להשתלט לחלוטין על המלודיה. הבאס כמעט תמיד עושה בדיוק את התפקיד של הגיטרה, והתופים לעולם לא מתעלים על עצמם באיזה מעבר מבריק או דברים שכאלה. זהו מאפיין מאוד בולט של מוזיקת פופ, והיא ללא ספק אחד המרכיבים של הנוסחה המוכחת של מוזיקה מצליחה.

ב.      רית'ם –

ישנה קונספציה בקרב רוב מאזיני המוזיקה בעולם שמוזיקה נועדה לריקודים. בין אם זה נכון או לא, אין זה משנה, משום שכל מה שחשוב הוא מה חושב הרוב, ורוב העולם שומע מוזיקה בשביל לרקוד, להזיז את הגוף, להבלע בתוך המוזיקה. בשביל זה צריך מקצבים מאוד מסוימים שיגרמו לך לנוע. מטאל ידוע כסגנון שעושה את זה טוב מאוד, אבל בדרכים מאוד מסוימות. הטוויסט שאוונסנס עשו לצד המטאלי שלהם הוא שהם לקחו דבר מאוד מטאליסטי בבסיסו – הצ'אגינג, וזיקקו אותו לצורה הכי בסיסית שלו, המקצב המדויק שגורם לך לזרוק את הצוואר, ולא יותר. לא תשמעו ולו פריטה אחת מיותרת. תשמעו את   Hauntedלדוגמא.

שימו לב איך אחרי הפזמון הראשון הגיטרה עוברת למעין דאבל טיים, אבל במקום שתהיה עם פריטה קוניסיסטאנטית, כמו שהיינו שומעים בוודאי בשיר גות'יק מטאל אמיתי, היא מאוד עצורה, וכל שבריר כזה נגמר בהפסקה. אני תמיד אמרתי שההאדבנג הרבה פעמים נמצא לא בריף עצמו אלא בהפסקות. יש משהו ברגע הזה שבו הגיטרה מפסיקה לנגן שגורם לנו לקפוץ. עוד דבר ששווה לשים לב בשיר  הזה ואחרים הוא שהם מרבים להשתמש בפריטות כפולות. המקצב הזה (טאם-טאם טאם-טאם טאם-טאם) הוא מקצב מועד במיוחד לפורענות, אולי בגלל שהוא דומה במקצת למקצב של הלב. לא יודע, בכל אופן, אם אתם רוצים נוסחה מוכחת להאדבנג, כל מה שאתם צריכים זה לפרוט פאוור-קורד בפריטות כפולות ועם מספיק הפסקות באמצע.

עכשיו אתם שואלים, "אבל אם ככה, למה לא מטאל? למה לא ללכת עם זה עד הסוף?", ובכן זה מתקשר לסעיף הקודם. אנשים רוצים משהו שיזיז אותם, אבל אם תדפוק להם יותר מדי דיסטורשן לפנים הם ירגישו אליינציה, זה זר להם. הם רוצים את המקצב בלי יותר מדי שטן וחתולים שחותים, אם אפשר. ולכן כדאי לצמצם כמה שיותר, תן לי רק את מה שיגרום לצוואר שלי לרטוט. וזה עובד.

ג.       מלודיה –

כמו שאמרתי, פופ היא מוזיקה של שירה. ולכן, סוף סוף הגענו לדבר שעושה את האלבום הזה ללא רע בכלל – המלודיה.

הדבר שהכי היה זכור לי מהאלבום הזה מהשמיעות ששמעתי לפני עשר שנים הוא האווירה שהוא משרה. יש בו משהו מאוד אפל, כמעט מקאברי. אני חושב שהוא מעלה לי את האסוציאציה של מוות הרבה יותר טוב מכל אלבום דת', בלאק או דום מטאל ששמעתי. למה? מה יש בו שעושה את זה?

טוב, את זה שאיימי לי זמרת מצוינת כבר ציינתי, אבל זה לא רק כישרון טהור, זה גם הדברים הקטנים – קולות הליווי שהרבה פעמים יוצאים מהשבלונה הסטנדרטית ויוצרים אווירה קצת לא נוחה, המעברים בחצאי טונים שיוצרים קווי מלודיה לא שגרתיים, השינויים הקטנים באינטונציה או במניירות השירה. אלו דברים שסולני מטאל לפעמים שוכחים לעשות, והם מה שעושים את ההבדל. הם הדברים שהופכים את האלבום הזה מאוסף אקורדים משעממים וחסרי תכלית למוזיקה פופולארית ואהובה ע"י רבים.

פשוט תשמעו את זה. זה השיר הראשון ששמעתי אי פעם שגרם לי לבכות, ואפילו היום הוא מצמרר אותי. בשום קנה מידה זה לא שיר רע. אבל מה עושה אותו לטוב? הפסנתר מונוטוני וחוזר על עצמו, הליריקה טיפונת שחוקה, אין לו מבנה מיוחד, אין בו כלים מעניינים,  אין בו כלום בעצם חוץ מהעוצמתיות של השירה והמלודיה. זה שיר שמוחזק אך ורק על ידי הכאריזמה של הסולנית. תשמעו את הדקה האחרונה, איך שהוא עולה בסולם ואיך זה משתלב עם הליריקה שמגיעה לקטע הכי עוצמתי שלה. יש המון כוח בצורת ההגשה הזאת. טריק מאוד ישן ונדוש, אבל דורש את האנשים הנכונים כדי לבצע אותו, והוא עובד. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.

ד.      ליריקה ופוזה –

אין מה לעשות, מוזיקה היא סמל סטאטוס. בעולם המודרני, המוזיקה שאתה שומע היא חלק נכבד מהאישיות שלך. מלבד אולי הבגדים שאתה לובש, אחד הדברים הראשונים שאדם נשפט לפיהם בחברה המודרנית שלנו היא המוזיקה שיש באייפוד שלו. מוזיקה היא מרכז של תרבות. מעבר לזה, אני חושב שבהרבה מקרים מוזיקה לא רק מעוצבת ע"י תרבות אלא גם מעצבת אותה. לפעמים אנשים מתאימים את עצמם לסטריאוטיפים ומשתנים. כמה פאנקיסטים התחילו לעשות מוהיקנים רק כי זה מה שפאנקיסטים עושים? כמה מטאליסטים גידלו שיער ארוך? כמה זמרי רוק קרעו לעצמם את המכנסיים? הבנתם את הפואנטה.

אוונסנס הם להקת נישה, ואחד הדברים שהם עשו מעולה באלבום הזה זה לסחוט את הנישה הזאת עד תום. כל ידלה בת 12 מרגישה קצת דחויה. כל ילד מרגיש שיש בו משהו קצת אפל. כל אחד מפלרטט עם המוות בשלב כזה או אחר של חייו. כולנו רוצים לחשוב שאנחנו עמוקים, מורכבים, מסתוריים, אפלים. אוונסנס לקחו את התכונה האנושית הזאת וניצלו אותה, הם מציגים את עצמם כנציגי האופל. זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלהם – בקלידים המורבידיים, בקולות הזרים, באפקטים המערערים (גיטרה שמנוגנת לאחור, רעש חורק מדי פעם וכו'), אבל יותר מכל בליריקה. מוות, התאבדות, כאב, אובדן. אבל אין כאן את העומק שתוכלו למצוא, לפעמים, אצל להקות מתוחכמות יותר. אין כאן מטאפורות, אין כאן ציורים לשוניים, אין כאן שירה של ממש. כאן איימי לי מטמטמת את המסר ככל הניתן, שיהיה נגיש ונוח לכל ילדה בת 12.

ושוב אתם שואלים – "אז למה לא לשמוע דום? למה לא לשמוע בלאק? שם יש הרבה מוות ומורבידיות והתאבדות", והתשובה היא שמדובר בילדות בנות 12. הן לא באמת רוצות להתאבד, הן רק רוצות שיחשבו ככה. אין להם עניין במסר כמו שיש להם עניין באיך זה נראה עליהם. זה כמו תכשיט, אם תרצו. ולכן יש צורך בלעשות את זה פשוט. אל תבלבלו אותנו עם ליריקה מסובכת, תנו לי את זה בפנים. האמת שאיימי לי עושה את זה לא רע, יחסית. היא מצליחה לכתוב ליריקה שהיא מאוד ישירה, ועם זאת עדיין בעלת יופי מסוים. לדוגמא השיר הזה:

לא קשה להבין על מה השיר מדבר. זה מאוד ישיר ופשוט, ואם זאת יש לזה חן מסוים, במשקלים יושבים במקום הנכון, השפה לא רדודה מדי, ושוב המלודיה מרוממת את זה לרמה שראויה להאזנה. יש פה איזה איזון מאוד עדין בין מה שפשוט למה שאומנותי. במקרה של אוונסנס המשקל נוטה יותר לכיוון הפשוט והסתמי, אבל כתלות בקהל היעד ניתן בהחלט להטות אותן יותר לכיוון השני ועדיין לשמור על אותו אפקט.

בקיצור, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באלבום מטאל ולשפוט אותו ככזה. זו טעות. מדובר באלבום פופ, וככזה הוא לא כ"כ רע. ההמונים מצביעים ברגליהם, וכנראה שיש כאן משהו שתופס. יותר ממה שאפשר ללמוד מזה על עולם המוזיקה, אפשר, אולי, ללמוד על הטבע האנושי, אבל מכיוון שקטונתי מלאפיין את העולם כולו אדבר רק כמוזיקאי, וכמוזיקאי, אני שומע את האלבום הזה ואני חושב שהנוסחאות האלה, בסופו של דבר, פוגעות בעולם המוזיקה. עם זאת, אני סבור שאפשר למצוא דרך לשלב אותן במוזיקה איכותית יותר וכך להפוך אותה לנגישה יותר ובכל זאת לשמור על עניין, זה רק עניין של איזון נכון. אוונסנס כמקרה פרטי, חרגו מדי לצד הבנאלי ובכך הם הפסידו את ההגדרה כמטאל, אבל בינינו, מי אמר שכך בהכרח צריך להיות?

המדריך למפיק הביתי, חלק א'

אני אוהב מוזיקה. אני לא חושב שאפשר להכחיש את זה. החלק האהוב עלי ביום הוא השלב שבו אני מגיע הביתה ויכול לשים עלי את האוזניות ופשוט לשקוע במוזיקה של הלהקה האהובה עלי. אבל האהבה שלי לא מסתכמת רק בהשתתפות פאסיבית. אחד הדברים שאני מוצא הכי מספקים הוא היכולת ליצור. הייתי רוצה לנגן בלהקה, לא בהכרח באופן מקצועי ממש, רק לצורך ההנאה, אבל לצערי, האיזור בו אני חי ממועט בנגנים. האמת שזה לא נכון, יש המון נגנים, פשוט כולם גיטריסטיםף ומי שניסה פעם לקבץ חבורה של נגנים יודע שאי אפשר לעשות כלום עם חמישה גיטריסטים.
אז כמו שאומרים, אם אתה רוצה שמשהו יעשה, עשה זאת בעצמך.
בהתחלה ניסיתי להקליט את עצמי באמצעים פשוטים מאוד. לקחתי כאבל 3.5-3.5, תקעתי לקצה אחד שלו מתאם, חיברתי צד אחד לגיטרה וצד שני ישירות ל-input של הכרטיס קול שלי ווואלה, יש גיטרה במחשב. קצת אחרי זה נהייתי מתוחכם יותר וחיברתי את הגיטרה למגבר שלי ומהמגבר למחשב, ובאמת חשבתי שזה יותר טוב. הקלטתי כמה דברים עם חבר נוסף, והצלחנו לחבר מזה כמה קטעים, שדווקא היו בסדר, בהתחשב בפרימיטיביות של השיטה.
עבר זמן מה, התגייסתי, השתחררתי, התחלתי לעבוד. ברגע שהמזומנים התחילו להגיע באופן סדיר, והתפנה לי מספיק זמן בשביל לנגן ולהשקיע, החלטתי שהגיע הזמן לעלות שלב. התחלתי לחקור באינטרנט מה נדרש לאולפן ביתי, חובבני וזול. משהו שאפשר להשיג בקלות, בלי לרדוף אחרי רכיבים מחו"ל, ושעדיין יפיק צלילים באיכות טובה.
ועכשיו, גם בגלל בקשות שקיבלתי מאנשים שונים, וגם בגלל שמשעמם לי, החלטתי לעלות את ידיעותיי לכתב, להנאתכם ולשימושכם. המאמר הזה יתחלק לשלושה חלקים (ייתכן שיותר, למען האמת). כל חלק יפורסם בפוסט שונה, כי כנראה שהם יהיו ארוכים למדי.
הנשואים שאדבר עליהם:

1. בחלק הראשון אסביר מה הציוד הנדרש לאולפן ביתי, בשביל מה צריך את כל המרכיבים האלה, מה הם עושים וכן הלאה.
2. בחלק השני אציג את הציוד שלי, את התהליך שעברתי עד לרכישתו (כולל כל השיקולים שהתחשבתי בהם בבחירה), והטעויות שעשיתי.
3. בחלק השלישי אדבר מעט יותר על עבודה מעשית ואשמיע מעט דוגמיות.

ייתכן שיהיו פוסטים נוספים שבהם אציג את ההתקדמות שלי בפרוייקטים שונים שאני עובד עליהם ועוד, אז כדאי שתשארו מחוברים.
 
אז זהו, נתחיל.
 
מה צריך אולפן ביתי בסיסי
 
בראש ובראשונה יש להבין שהקמת אולפן בסיסי זו הוצאה כספית, ואחת לא קטנה. כמו כל הוצאה כספית, מאוד חשוב להציב תקציב תקרה, משום שלפי התקציב הזה תוכלו לדעת אילו רכיבים לקנות, על אילו לוותר, והאם כדאי לקנות משהו יקר ואיכותי יותר או משהו זול יותר אך פחות איכותי.
בכל אופן, הרכיבים הבסיסיים ביותר באולפן ביתי הם:

1. DAW.
2. כרטיס קול חיצוני.
3. מקלדת שליטה.
4. מיקרופון.
5. כלי נגינה כלשהו (נניח, גיטרה).
6. אוזניות.
7. מחשב.

 
DAW

DAW (Digital Audio Workstation) הן תוכנות הקלטה ועריכה של אודיו. התוכנות הנפוצות ביותר בימינו הן Cubase של חברת Steinberg, Fruity Loops Studio, Pro Tools של חברת Avid ו-Logic Pro של Apple )שמיועדת באופן בלעדי למוצרי אפל, כמובן). ישנו גם DAW  חינמי שנקרא Reaper (לינק בסוף הפוסט). אני בטוח שאין צורך להרחיב על חשיבות ה-DAW באולפן הביתי שלכם, ולכן אמשיך הלאה.
כמה זה עולה לי? קיובייס 6.5 עולה בחלילית 3250 ש"ח, לדוגמא. שימו לב שכמו שציינתי אפשר להשיג גם DAW בחינם.
 
כרטיס קול חיצוני

כרטיס הקול הפנימי של המחשב שלכם לא נועד להקלטת מוזיקה. במקרה הטוב ביותר, הוא מסוגל לעבד קול שמגיע ממיקרופון, וגם את זה הוא כנראה עושה באיכות לא טובה במיוחד. אם כך יש למעשה ארבע סיבות שבגללן אתם רוצים כרטיס קול חיצוני:

1. איכות קול. צליל שמוקלט ע"י מיקרופון שמחובר ישירות לכרטיס הקול הפנימי, או ישירות מכלי הנגינה לכרטיס הקול הפנימי, מלווה לרוב בהרבה רעשי רקע. בנוסף, כרטיס הקול הפנימי לא מסוגל להפיק את כל הגוף של הצליל בצורה אופטימלית, ולרוב מתקבלים צלילים שהטראבל שלהם מאוד מודגש, והבאס הרבה פחות. כרטיסי קול חיצוניים, לעומת זאת, נועדו למטרה זאת, הם מסוגלים להפיק באיכות מאוד טובה ולצמצם מאוד את רעשי הרקע.
2. דיליי. אם תקחו גיטרה ותחברו אותה ישירות לכרטיס הקול הפנימי ותפעילו את אפשרות ה-monitoring במחשב (אפשרות שגורמת לכך שהמחשב משמיע דרך הרמקולים את הצלילים שאתם מנגנים, כמו שמגבר עושה) תגלו שיש דיליי מהרגע שאתם פורטים על המיתר עד שהצליל נשמע. לעיתים הדיליי מגיע לזמן רב למדי, אפילו חצי שנייה. בתור מוזיקאים, אני בטוח שאתם מבינים את הבעייתיות שבכך. קשה מאוד לנגן על קצב ולהשתלב עם כלים אחרים, כשכל פריטה שלך מאחרת בחצי שנייה. כרטיסי קול חיצוניים מצמצמים את הדיליי עד לעשרות בודדות של מילי-שניות, ואפילו פחות מכך.
3. נסו לחבר מיקרופון למחשב. ואני לא מתכוון למיקרופונים החובבניים האלה שיש להם חיבור 3.5. אלו מפיקים צליל שמספיק, אולי, בשביל לדבר עם חברים בסקייפ, או כדי לצלם סרטון ליוטיוב, אבל הם לא מספיקים בשביל להקליט שירה או גיטרה אקוסטית. נסו לחבר מיקרופון מקצועי למחשב. אני אחסוך לכם את הטרחה – אי אפשר. למה? פשוט מאוד ,למחשב אין חיבור מתאים. למעשה, למחשב גם אין חיבור מתאים לגיטרה, וגם אם תשתמשו במתאמים, אתם עדיין יכולים לחבר רק כלי אחד בכל רגע נתון. כרטיסי קול חיצוניים בנויים כך שיש להם מספר רב של כניסות מכל מני סוגים המאפשרות לכם לחבר מספר כלים ומיקרופונים למחשב.
4. ישנם כרטיסי קול חיצוניים שמשמשים כקדם-מגברים, דבר הכרחי אם אתם לא מתעלים את כלי הנגינה שלכם דרך המגבר שלכם למחשב.

כמה זה עולה לי? למען האמת, קשה לתת דוגמה ספציפית, כי המחירים משתנים מאוד בין יצרנים ובין דגמים שונים, אבל אפשר להגיד שהמחירים נעים בין 1500 ש"ח לדגמים הפשוטים יותר ל-5000 ש"ח לדגמים הכי משוכללים.
 
מקלדת שליטה

תהיתם פעם איך מקליטים תופים? מדובר בסיפור די מסובך. כל תוף דורש מספר מיקרופונים, וכל ההקלטה צריכה להתרחש בחדר אטום לחלוטין. כנ"ל חלקים סימפוניים. אם אני חבר בלהקת מטאל-סימפוני, אני צריך, כביכול, לקבץ חבורה שלמה של נגנים – צ'לנים, כנרים, חללינים וכן הלאה, כל פעם שברצוני להקליט שיר. בעידן המודרני יש לכך פתרון. מחשבים מסוגלים לדמות כלי נגינה בצורה מאוד אוטנטית, כך שלפעמים ממש בלתי אפשרי לשים לב להבדל. לכלים הוירטואלים האלה קוראים VST (ראשי תיבות של Virtual Studio Technology).
ישנו מבחר כמעט אינסופי של VST בעולם, כאשר יש כמה חברות שמתמחות בייצור VST איכותיים במיוחד, אך רובם עולים לא מעט (חבילת VST של Native Instruments לדוגמא, יכולה לעלות בסביבות 2500 ש"ח). אפשר כמובן גם למצוא VST שיתופיים בחינם באינטרנט, אבל לרוב מדובר בכלים באיכות נמוכה יחסית. בחלק השני של המאמר אני אעבור על כמה VST  מומלצים שאני משתמש בהם.
איך המקלדת קשורה לזה? כל ה-VSTים האלה, הם למעשה MIDI. MIDI (Musical Instrument Digital Interface) זו שפה של פקודות שמאפשרת למחשב לקשר בין פקודות שהוא מקבל ממשתמש בדרכים שונות (בין אם דרך ממשק ייעודי או בין אם בעזרת מכשיר חיצוני) לבין צלילים שונים, לפי מה שמוגדר לו. כלומר, אני יכול לתכנת את המחשב כך שכשאני מקיש על מקש הרווח במקלדת, המחשב ינגן את התו דו. יוצרי ה-VSTים השונים הקליטו כלים שונים, או סינטזו צלילים מסוימים, והגדירו אותם לפקודות שונות. באופן עקרוני, אין צורך במכשיר חיצוני כדי ליצור רצפים של פקודות שבעצם ייצרו מוזיקה. ברוב ה-DAW  הנפוצים היום אפשר, אפילו די בקלות, לערוך MIDI  בעזרת המקלדת והעכבר, אבל, ולמוזיקאים זה אבל גדול, זה מאוד לא נוח ולא "מחובר למוזיקה".
לכן, יש צורך במקלדת שליטה. בעבר, היו המקלדות מתחברות למחשב בעזרת כאבל MIDI, דרך ממשק MIDI שהיה צריך לקנות בנפרד והיה מייקר קצת את האולפן. בימינו רוב המקלדות מגיעות עם חיבור USB.
מה שחשוב להבין הוא שהמקלדת הזו היא לא סינתיסייזר ולא אורגנית. המקלדת, למעשה, לא מפיקה צלילים בעצמה. כל מה שהיא עושה זה שולחת פקודות למחשב שיודע לפרש אותן כצלילים. בלי המחשב המקלדת היא רק חתיכת פלסטיק. למען האמת, סינתיסייזרים מודרניים יכולים לשמש כמקלדות שליטה, ואפילו נחשבים לאיכותיים יותר, אבל, כמובן, הם יקרים הרבה יותר.
מקלדת שליטה נראית כמו אורגן, כשלרוב יש על המקלדת עוד נובים ופיידרים שמאפשרים למשתמש לשלוט בצורה טובה יותר על הצליל שהוא מפיק. ישנן מקלדות בעלות שתי אוקטבות בלבד (טוב לגיטריסטים חסרי רקע בקלידים, שרק רוצים לתכנת לעצמם ליווי נחמד, למשל), מקלדות בעלות ארבע וחמש אוקטובות, ומקלדות שלמות שמכילות 88 קלידים, כמו פסנתר. עוד מונחים שכדאי להכיר מעולם מקלדות השליטה-

• Weighted Keys – מקשים "כבדים", הם מקשים שמגיבים ללחיצה כמו מקשים של פסנתר, וזאת בניגוד למקשים של אורגן, למשל, שהם יותר קפיציים. לא לכל המקלדות יש מקשים כבדים, והם טובים בעיקר למי שיש לו רקע בנגינה על פסנתר וצריך אותם בשביל האותנטיות (יש נגני פסנתר שממש לא מסוגלים לנגן אחרת).
• Velocity – velocity היא למעשה הרגישות של המקשים, או יותר נכון, היכולת של המקשים להגיב אחרת לפי הרגישות של הנגן. כלומר, אם אני לוחץ על מקש במקלדת חלש, אני רוצה שהצליל שיופק יהיה יותר חלש ורך, ואם אני לוחץ חזק, שיופק צליל חזק וחד. בשביל זה אני צריך מקלדת בעל מקשים רגישים. לרוב המקלדות בימינו יש מקשים רגישים, אבל הרגישות משתנה, ובמקלדות הזולות יותר לא תקבלו ספקטרום מלא של רגישות אלא רק רמות מסוימות.
• Aftertouch – אפשרות זאת נותנת לנגן אפשרות נוספת להבעה עצמית בעזרת לחיצה עמוקה יותר על מקש. במקלדות שיש להן את האפשרות הזאת המקשים יעצרו בעצם באמצע הדרך למטה, ואם הנגן ילחץ עליהם עד הסוף יוסף אפקט נוסף לצליל. למשל, אם אני אשתמש במקלדת כדי לנגן בכינור, ייתכן שאתכנת את אפשרות ה-aftertouch שלי כך שיוסיף טרמולו לצליל.

כמה זה עולה לי? כמו כרטיסי הקול החיצוניים גם כאן יש משתנים רבים שיכולים להשפיע במידה ניכרת על המחיר - כמות הנובים והפיידרים, מספר האוקטובות, המצאות אפשרויות כמו aftertouch ומקשים כבדים, החומר ממנו עשויים המקשים ועוד. מקלדות זולות יכולות לעלות בין 800 ל-1700 ש"ח בערך, ומקלדות יקרות יותר יכולות להגיע אפילו ל-5000 ש"ח ויותר. חשוב מאוד לעשות סקר שוק מקיף ולדעת בדיוק מה אתם מחפשים ומה חשוב לכם במקלדת שלכם.
 
מיקרופון

באופן כללי ישנם שני סוגים של מיקרופונים:

1. קונדנסרים – מיקרופונים מאוד רגישים. קונדנסר יכול לקלוט כל צליל בסביבתו, כולל נשימות, רחשי פריטה וכל רעש רקע, אפילו החלש ביותר, לכן חשוב מאוד להשתמש בו בסביבה אטומה. קונדנסרים גם ידועים בכך שטווח הקליטה שלהם הוא יחסית רחב. כלומר, הם מסוגלים לקלוט בעוצמה יחסית גבוהה, גם אם לא מדברים ישירות אליהם. קונדנסרים זקוקים לרוב למקור מתח חיצוני, והם נוטים להיות יקרים להחריד. משתמשים בהם לרוב כדי להקליט שירה, או בשביל להקליט כלים אקוסטיים כמו כלי פריטה (גיטרות, נבלים וכו'), כלי נשיפה (חצוצרות, חלילים), וכלי מיתר (כינורות, צ'לואים).
2. מיקרופונים דינאמיים – מיקרופונים דינאמיים הם המיקרופונים הסטנדארטיים שאתם כנראה מכירים מהופעות או מטקסים בבי"ס. הם הרבה פחות רגישים מהקונדנסרים, וטווח הקליטה שלהם הם מאוד מצומצם ומרוכז בקונוס (דמיוני, כמובן) היוצא מהממברה. משמעות הדבר היא שבשביל שהמיקרופון הזה יקלוט, צריך לדבר ישירות אליו, ולרוב הוא לא יקלוט רעשים וקולות מהסביבה. מיקרופונים דינאמיים הם לרוב זולים יותר מהקונדנסרים, ומשתמשים בהם בעיקר כשאין צורך ברגישות, למשל כשמקליטים תופים, או כשמקליטים גיטרה חשמלית (מכוונים את המיקרופון ישירות למגבר).

כמה זה עולה לי? מיקרופונים דינאמיים נעים בין 200 ל-700 שקל בערך. קונדנסרים נעים בין 700 ש"ח בערך ל-5000 ש"ח בד"כ, למרות שאפשר למצוא גם קונדנסרים ב-10,000 ש"ח, אם ממש תרצו.
 
כלי נגינה
בשלב זה אני חייב לציין שאני גם משוחד לחלוטין, וגם בעל ידע חלקי למדי. כמעט כל הידע שלי מתרכז בגיטרה. אין מה לעשות, זה הכלי שבו אני משתמש הכי הרבה, וזה הכלי שבגללו בכלל התחלתי להתעניין בהפקת מוזיקה. לפיכך, אני מתכוון בחלק זה להסביר רק על גיטרה, עמכם הסליחה.
הגיטרה שלכם יכולה להשתלב באולפן הביתי שלכם במספר דרכים.

1. הדרך המסורתית – לחבר את הגיטרה למגבר כמו שהייתם עושים למשל בחזרה בגראג' או בהופעה, מכוונים מיקרופון דינאמי למגבר, משם לכרטיס הקול החיצוני, ומשם ל-DAW. השיטה הזו מאפשרת לכם לקבל סאונד מאוד דומה למה שהייתם מקבלים בלייב, ואתם יכולים להשתמש בכל הכלים שאתם, בתקווה, כבר מכירים (המגבר שלכם, האפקטים שלכם) ויודעים איך לשחק איתם כדי להפיק מהם את הצליל האופטימלי.
2. הדרך החדשנית – לחבר את הגיטרה באופן ישיר לכרטיס הקול החיצוני ולהשתמש במחשב בתור מגבר ומעבד. בימינו לא מאוד קשה להשיג תוכנות שתפקידן לערוך צליל של גיטרה ולשמש, בעצם, תחליף למגבר ואפקטים. דוגמה לתוכנה כזאת הי Guitar Rig של Native Instruments. אפשר לבחור מגוון כמעט אינסופי של דיסטורשנים, דיליים, ועוד אינספור אפקטים, שאולי על חלקם אפילו לא שמעתם בחייכם. היתרון בשיטה זו הוא ברור, החסרון הוא שזו התעסקות, וזה עלול להיות מסובך ומסורבל.
3. אם זו גיטרה אקוסטית, אפשר לשבת בחדר אטום עם קונדנסר שמחובר לכרטיס הקול ופשוט לנגן, רק שימו לב שהקונדנסר יקלוט גם את הנשימות שלכם, אז נסו לנשום בשקט. אם זו אקוסטית מוגברת אפשר גם לעשות זאת דרך מגבר או ישירות לכרטיס הקול, כמו גיטרה חשמלית.
4. ההייבריד – שיטה שהולכת ונעשית נפוצה יותר ויותר הין מעין התפשרות בין הדרך המסורתית לדרך החדשנית, למרות שלמעשה היא חדשנית  אפילו יותר. ישנן חברות שמייצרות פדאלי מולטי אפקט, שבנוסף להיותם אוסף של אפקטים שימושיים, הם גם מדמים מגברים אמיתיים בצורה דיגיטאלית, כך שאין למעשה צורך במגבר בכלל. דוגמה לפדאלים כאלה הם סדרת POD HD של חברת Line 6. למען האמת, הפודים הם גם כרטיסי קול. ישנם גם פדאלים כאלה של חברת BOSS , אבל לרוב הפוד HD נחשבים לאיכותיים יותר. בקיצור, בשיטה זו החיבור ייראה כך – גיטרה>פוד 500HD (לדוגמא)>מחשב. במקרה זה אין צורך בכרטיס קול חיצוני, משום שהפוד הוא בעצמו כרטיס קול.

כמה זה עולה לי? ההדרך המסורתית לא תעלה לכם הרבה, בהנחה שיש לכם כבר גיטרה ומגבר, אתם רק צריכים עוד מיקרופון. הדרך החדשנית תעלה קצת יותר ככל הנראה, חיפשתי בנרות חנות שמוכרת Guitar Rig בארץ, אבל לא מצאתי, ולכן אין לי מחיר, אבל אני מעריך שהיא עולה בסביבות ה-500 ש"ח. אם תבחרו בדרך ההיברידית, POD HD300 שהוא הגרסה הזולה ביותר של הפודים עולה כ-1700 ש"ח, בעוד שה-HD500 המומלץ יותר עולה כ-2600 ש"ח.
 
אוזנית ו\או מוניטורים

אחרי שניגנתם את היצירה שלכם והקלטת אותה, הגיעה שעת מלאכתהמיקסינג. בניגוד למה שאתם אולי חושבים, אוזניות או רמקולים סטנדרטיים אינם מספיקים למלאכה הזאת. הסיבה לכך היא שאוזניות רגילות נוטות לפעמים להדגיש חלק מסוים של הצליל כדי לתת למשתמש חוויית שמיעה וחה יותר, במיוחד אלו הזולות יותר, ולכן הן לא משקפות בצורה טובה את הצליל האמיתי שהוקלט, מה גם שהבאלאנס לא תמיד יישמע בהם נכון. לכן חשוב מאוד להשיג אוזניות טובות, שיהיו כמה שיותר מאוזנות וישקפו בצורה הטובה ביותר את הסאונד האמיתי, גם אם הוא צורם לאוזן, אדרבא, אם הוא צורם לכם תדעו איך לתקן אותו כדי שהוא ישמע טוב בכל אוזניות  או רמקולים.
כמה זה עולה לי? מחיר של אוזניות טובות נע בין 500 ש"ח ל-2000. ולא, beats הן לא אוזניות טובות לעריכת מוזיקה.
 
שונות

כמובן, יש עוד רכיבים שאתם יכולים להכניס לאולפן שלכם, אם תרצו. חדר אטום לצליל הוא ייתרון, למשל, אך אם, כמוני, אין לכם את המרחב המתאים לאטום לצליל, אפשר להסתדר גם בלי זה. אפשר להוסיף גם מיקסרים ועוד כל מני תוכנות עריכה ועיבוד צלילים, אבל אני לא מבין מספיק ברכיבים האלה כדי להסביר עליהם.
 
וזהו, אני מניח שיש עוד כמה דברים שמצאתי וגיליתי ולא רשמתי כאן, אז אני אשתדל לעשות השלמות בחלק הבא של המאמר. בינתיים אני אשאיר אותכם עם לינקים שימושיים, ואתם מוזמנים לשאול שאלות בתגובות, או באימייל שלי, או בכל דרך שתרצו.
 
http://www.reaper.fm/ - כמו שהבטחתי, האתר של Reaper, DAW חינמי לחלוטין.
http://www.vst4free.com/ - אתר שמאגד המון VST חינאמיים, חלקם לא רעים בכלל.
http://www.lfo.co.il/ - אתר מיוחד לכל בעלי האולפנים הביתיים, מציע מאמרים שונים שקשורים בנושא, הורדות ועוד דברים נחמדים.
 

Stuck in my head 2

הריף בהתחלה...

2012

יש האומרים שסוף העולם יגיע השנה. יש שיגידו שלא. הרבה אנשים מציינים את השנה כשנת תפנית בקולנוע העולמי, מעט מאוד מדברים על השנה המוזיקלית שעומדת בפנינו. יש לא מעט אלבומים טובים שאמורים לצאת השנה בסצינת המטאל, אז יש למה לחכות.

קודם כל יש את הדבר הזה-

אולי לא הדבר הכי מעניין מוזיקלית שיצא לי לשמוע, אבל עיקר העניין בהרכב הזה הוא הליין-אפ שלו. מייק פורטנוי על התופים, ראסל אלן על המיקרופון ומי לעזאזל צריך יותר מזה. מעניין שהכיוון המוזיקלי הוא דוקוא לא פרוגרסיבי כמתבקש משני הענקים האלה, אבל איך שלא יהיה נדמה לי שזה הולך להיות שם חם בסצינה השנה.

שנית יש את זה -

Storm Corrosion

עוד סופרגרופ, והפעם סטיבן ווילסון ומייקל אקרפלדט. לפי הליין אפ, נדמה שזה לא הולך להיות אלבום שישמע דומה לאופת' או לפורקיופיין טרי, אבל בכל מקרה יהיה מעניין.

עוד להקות שמוציאות אלבומים ששווה לשמוע השנה-

Eluveitie - Helvetios

אלבום חדש של הרכב הפולק מטאל הכי אוטנטי שיש בשוק היום. האמת שמשני השירים שהלהקה העלתה ליוטיוב בינתיים לא מדובר באלבום מחדש, די דומה לחומר הקודם שלהם. בעיקר מה שמלהיב אותי באלבום הזה זה שמיד אחריו מתכוננים חברי הלהקה לכתוב את האלבום האקוסטי השני שלהם Evocation Pt.2. הראשון היה חוויה מוזיקאלית, נקווה שהשני יהיה דומה.

Anathema - להקת הפרוג רוק הבריטית עתידה להוציא אלבום חדש באפריל.

Alice in Chains - בצעד מפתיע למדי, הודיעה להקת הגראנג' הותיקה כי היא מתכוונת להוציא אלבום חדש מתישהו השנה. מעניין במיוחד לאור העובדה שבשנה שעברה נפטר הבסיס המקורי של הלהקה מייק סטארר ממנת יתר. האלבום הקודם של הלהקה יצא ב-2009 אחרי 14 שנים שהלהקה לא הוציאה שום חומר חדש. חשוב לזכור שגם הסולן המקורי של הלהקה, ליין סטיילי נפטר, מאותה סיבה, ב-2002.
אלבום מסקרן לדעתי, אף על פי שהקודם היה מעט משעמם. אחרי הכל, גראנג' זה סגנון מת. הוא התפוצץ בשנות ה-90 ולקח חלק גדול מהמיינסטרים באותם זמנים,  אבל מאז הוא מאוד נחלש, ואפשר לרואת את זה בביקורת הרבה שמקבלות כל להקות הפוסט-גראנג' שצצות בשנים האחרונות כדוגמת Nickelback. מעבר לזה, באופן ספציפי לאליס אין צ'יינס, לא נראה לי שהלהקה מסוגלת להפיק מוזיקה באיכות של החומר הישן שלהם, בעיקר בגלל שבדומה ללהקות גראנג' אחרות כמו נירוונה למשל, רוב המוזיקה והליריקה שלה נכתבה ע"י ליין, וכשהוא מת, גם המוזיקה שלו מתה איתו.

Adagio - האלבום החמישי של להקת הפרוג מטאל הצרפתית אמור היה לצאת כבר בדצמבר 2011, אבל הוא נדחה ונדחה ואמור לצאת, סופסוף, מתישהו השנה. שני האלבומים האחרונים של הלהקה היו טיפה פחות טובים לטעמי. הלהקה התרחקה מעט מהכיוון האורקסטרי שהיה להם באלבומים הראשונים ולקחה כיוון יותר אגרסיבי ואפל. ב-Dominate זה עבד די טוב, אבל האלבום האחרון שלהם היה טיפה יותר מדי גנרי לטעמי. בכל מקרה כל דבר שאדאג'יו מוציאים זה טוב, ולכן כך או כך זה משהו ששווה לחכות לו.

OSI - הפרוייקט של קווין מור אמור להוציא אלבום חדש עם ג'ים מתאוס, הגיטריסט של Fates Warning.

Kamelot - הלהקה, שהיתה בעבר אחת הלהקות האהובות עלי, עברה השנה זעזוע עמוק כשהסולן שלה, רוי קאהן, הכריז שנמאס לו. אלבום חדש שלה עם סולן חדש אמור לצאת בספטמבר. מסקרן יהיה לשמוע כיצד הם התגברו על עזיבתו של מי שהיה מקור כל הדברים הטובים במוזיקה שלהם.

Queensrych - הלהקה שהמציאה את ז'אנר הפרוג מטאל התחילה לכתוב חומר לאלבום המשך לאלבום הקודם שלהם Dedicated to Chaos שיצא שנה שעברה, ואמור גם הוא לצאת השנה.


וזהו מהדברים שמעניינים אותי בכל אופן. בטוח שכחתי כמה דברים שנתקלתי בהם במהלך חיפושי אחר מוזיקה מעניינת בשנה האחרונה. בכל אופן, סתם בשביל הקטע, קבלו ממני בונוס קטן:

בשביל למצות את החוויה המוזיקלית עד הסוף.

שנה טובה [=

עיר על הירח ותיאטרון של חלומות

ספטמבר הביא איתו שני אלבומים שחיכיתי להם זמן רב - Heritage של Opeth ו-A Dramatic Turn of Events של Dream Theater. למעשה, הם יצאו באותו יום. אבל הדמיון בין שני האלבומים לא נגמר שם - שני האלבומים מהווים את ההוצאה השלישית של הלהקה בלייבל רואדראנר ובנוסף שניהם יצאו אחרי עזיבה של חבר להקה (מייק פורטנוי בדרים, פר וייברג באופת'). שתי ענקיות הפרוג האלה הגיעו לאלבום הזה עם הרבה מה להוכיח. דרים באה להוכיח שהיא מסוגלת להמשיך לייצר מוזיקה טבוה גם אחרי שהמנהיג שלה והרוח החיה בלהקה עזב, אופת' באה להוכיח שהשנים הראו את אותותיהם על חברי הלהקה ושהם התבגרו ומסוגלים לייצר מוזיקה אחרת, בוגרת יותר, שונה לחלוטין ממה שהם עשו עד כה.

וכאן בעצם נגמרת ההשוואה בין הלהקות והאלבומים. שני האלבומים האלה מהווים ציוני דרך שונים לחלוטין, והם שונים בתכלית האחד מהשני מוזיקלית.

האחד, אלבום פרוג-מטאל קלאסי. הרבה קלידים, סולואים וירטואוזים, ליריקת פנטזיה וריפים כבדים לצד קטעים קלילים של פסנתר וגיטרה אקוסטית. השני אלבום פרוג-רוק שכאילו יובא לנו ישירות מה-70s, אם כי אולי טיפה כבד יותר.

אז מה אפשר ללמוד מהאלבומים האלה בעצם? בואו נבחן כל אלבום בפני עצמו. נתחיל מדרים.

דרים החלה את דרכה בשנת 1985 כשמייק פורטנוי, ג'ון פטרוצ'י וג'ון מיונג נפגשו בביה"ס למוזיקה בבארקלי והחליטו להקים להקה. האלבומי םהראשונים שלהם היו אלבומי פרוג מטאל חדשני ופורץ גבולות שהותירו את חותמם על הסגנון המוזיקלי הזה עד היום. כמעט כל לחהקות הפרוג מטאל שקיימות היום מושפעות במידה כזו או אחרת מדרים, וכמה אפילו נשמעות כמו תעתיק מדויק אך פחות טוב. ההבדל בין דרים לבין כל יתר להקות החיקוי האלה תמיד היה במקוריות, בצלילים החדשניים, בריפים המעניינים ובמוזיקאליות שאין כמותה בעולם המוזיקה המודרנית. עם השנים, ולאחר מספר שינויים פרסונליים, הלהקה התייצבה לה בראש עולם הפרוג מטאל ובכלל. חברי הלהקה התחתנו, והלידו ילדים, והנגינהו יצירת המוזיקה נכנסה לשגרה. הבעיה עם שגרה במוזיקה היא שהיא יוצרת מוזיקה משעממת. וזו באמת היתה הבעיה שמולה עמדו חברי דרים ת'יאטר. מייק פורטנוי, מנהיגה הבלתי מעורער של הלהקה, הבנאדם שקבע את הכיוון המוזיקלי של כל האלבומים האחרונים שלהם, כתב חלק נרחב מהשירים שלהם, ובאופן כללי היווה את המצפן המוזיקלי של ההרכב, החליט שנמאס לו מהשגרה. הוא הציע לצאת להפסקה ולהתארגן מחדש. אך יתר חברי הלהקה לא הסכימו איתו כך שהוא נאלץ לעזוב. במקומו גויס מייק מנגיני, מתופף מוכשר מאוד שזכה לפרסים והרבה ביקורות חיוביות.

וזה בעצם הרקע ליצירת האלבום הזה, האחד עשר במספר של הלהקה. רבים ממעריצי הלהקה תהו לאיזה כיוון תפנה הלהקה עכשיו כשפורטנוי איננו. האם תמשיך בכיוון המטאליסטי הכבד שהתחיל פורטנוי באלבומים האחרונים, או תחזור למקורות הפרוגרסיביים ותנמיך קצת את הדיסטורשן או שמא בכלל תפנה לכיוון אחר ולהשפעות אחרות. למעשה, השאלה היתה מי יתפוס פיקוד מעכשיו, האם יהיה זה פטרוצ'י, שנדמה כי הוא הצד המלודי יותר בחבורה, או שאולי ג'ורדן רודס הקלידן בעל המקורות הקלאסיים שנוטה יותר לכיוון האלקטרוני. בכל מקרה, האלבום הזה פיתח הרבה ציפיות ושאלות.

גם אני נכלל עם מעריצי הלהקה שחושבים כי הכיוון שאליו דרים הלכו היה לא טוב ומאוד קיוויתי שבאלבום הזה דרים יראו אומץ אמיתי ויחליטו לחזור לשורות הפרוגרסיב, ויחזרו ליצור מוזיקה מורכבת ומעניינת שתהיה שונה ממה שהם עושים בד"כ.

התבדיתי.

האלבום הוא אלבום דרים קלאסי, אולי הכי קלאסי שיש. יש בו כל דבר שיש בכל אלבום של דרים. פטרוצ'י עושה סולואים אינסופיים, רודס נכנס מדי פעם בקטעים קלאסים (מעולים, ד"א. טיפה חבל שזה לא לוקח חלק גדול ויתר במוזיקה של דרים), ואפילו את מיונג שומעים פתאום אחרי שהוא נעלם לחלוטין בבאלנס באלבומים האחרונים. בקשר למנגיני, אין ספק שמבחינה הטכנית הבנאדם הוא מכונה משומנת לא פחות מפורטנוי. טכניקה לא חסר לבחור. מה שכן חסר לו זה הגיוון והחוכמה המוזיקלית. בזמן שפורטנוי ידע לשנות לחלוטין אווירה מוזיקלית בעזרת שינוי מקצב בבייס דראם, מנגיני דבק בתיפוף די קבוע ולא כ"כ יצירתי. כן, הוא מתופף מהר, כן, יש לו מערכת ענקית שהוא יודע להשתמש בה היטב, כן, קשה לפעמים לעקוב אחרי המקצבים שלו, אבל זה לא זה. ובכלל, אני חושב שזו השורה התחתונה של האלבום הזה - זה מה שקורה כשלוקחים את דרים ת'יאטר ומוציאים מהם את היצירתיות. מקבלים אלבום טוב, הרבה מלודיה, הרבה טכניקה, קצת קטעים כבדים, קצת קטעים שקטים יותר בשביל הגיוון וזהו פחות או יותר. זה ללכת על בטוח, בלי סיכונים מיותרים. יש פה שירים שנשמעים כמו דברים מ-Falling into Infinity, יש דברים שנשמעים כמו מ-Six Degrees of Inner Turbulence ויש דברים שנשמעים כמו מ-Train of Thought. עצם העובדה שניתן לעשות השוואה כזו מלמדת אותנו שאין פה משהו חדש. אפילו השירים הארוכים באלבום שעוברים את ה-10 דקות, לא משתנים ונשארים פחות או יותר על אותה רמה לאורך כל השיר, מה שלא בדיוק מתאים ללהקת פרוג. והכי גרוע הוא שביחד עם היצירתיות המוזיקליות דרים איבדה דבר נוסף עם עזיבתו של פורטנוי וזה גיוון לירי. בעבר היו שני כותבי מילים עיקריים בדרים, פורטנוי ופטרוצ'י, כשגם לאברי הסולן ומיונג תרמו מדי פעם שיר או שניים. בשנים האחרונות פטרוצ'י התחיל לכתוב ליריקה מוזרה, כל מני סיפורי פנטזיה שונים ולא כ"כ מעניינים, בעוד שפורטנוי נשאר נאמן לנושאים אישיים כמו היחסים שלו עם אביו שנפטר או הגמילה שלו מאלכוהול. הרמה השתנתה בהתאם, הליריקה של פורטנוי נטתה להיות טובה יותר מהליריקה של פטרוצ'י. ועכשיו, כשפורטנוי איננו, פטרוצ'י השתלט לחלוטין על מושכות המילים באלבום, ולפחות לפי תחושתי האישית מדובר בכשלון חרוץ. הרבה שורות חוזרות על עצמן, אין גיוון, אין עניין, ובאופן כללי אין מעוף, קצת כאילו הוא חוזר על אותה נוסחא משעממת. שגרה.

וזה מה שיש לי להגיד על האלבום הזה. זה אלבום טוב, אין ספק. הוא מלודי מאוד, מאוד עוצמתי, יש בו מספר שירים לא רעים, ואין לי ספק שאני אשמע חלקים ממנו עוד, אחרי הכל זו בכל זאת דרים. עם זאת, דרים איבדו את מה שהבדיל ביניהם לבין להקות החיקוי, את היצירתיות והחדשנות, אותם הם הקריבו לצורך בטחון ושגרה. חבל.

מול זה ניצב האלבום השני - Heritage שהוא ההפך המוחלט מזה. אופת' מגיעים ללהקה הזו אחרי מספר אלבומים מצליחים במיוחד, אותם הפיק סטיבן ווילסון האגדי וכביכול, לפחות לפי הנראה לעין, לא היה טעם בשינוי. כן, היתה איזושהי נוסחאתיות - פרוג מטאל משולב עם דת' מטאל עם הרבה מלודיות אפלות, אבל היא עבדה והמעריצים לא שבעו ממנה. ובכל זאת, נדמה שמשהו נדלק שמה בראש של מייקל אקרפלדט, סולן ומנהיג הלהקה, והוא החליט לשנות כיוון לחלוטין. קודם כל, הוא אמר, אין יותר גראולים. שנית, אין יותר מטאל. לפחות לא מטאל קיצוני וכבד כמו זה שהלהקה נוהגת לעשות. מי שחשב, לפיכך, שבאלבום הזה ישמע משהו כמו Damnation האלבום הרגוע והשקט היחיד שהלהקה הוציאה בעבר, התבדה גם כן, משום שמדובר באלבום שונה בתכלית.

כבר מצלילי הפתיחה האלבום הזה נשמע שונה. השיר הראשון מוקדש כולו לנגינת פסנתר איטית ומלנכולית, אך שונה במעט ממה שהלהקה עושה בד"כ. השירים הבאים כבר מפגינים את השינוי בצורה טובה הרבה יותר, הרבה יותר קטעים על גיטרה קלאסית, הרבה יותר מעברי קלידים, ומעל הכל הרבה יותר מורכבות מוזיקלית. ובכל זאת, אופת' עדיין שם. כשאני שומע את האלבום הזה אני לא חושב לרגע שאני שומע משהו אחר. הכניסות של התופים, הגרוב של הבאס (המעולה. לעיתים הוא ממש עושה את השיר), המלודיות המשונות, הדיסוננס בשירה, מרבדי הקלידים, זו עדיין אופת' שכולנו אוהבים פשוט באריזה מעט שונה. שיר אחד שמפגין זאת בצורה טובה הוא I Feel The Dark שנשמע לעיתים ממש כמו משהו מ-Blackwater Park. לעומתו שירים כמו Nepenth מציגים את אופת' החדשה הרבה יותר, עם חלקים כמעט פסיכדליים, ריף גיטרה שקט, מעבר לקטע יותר קצבי עם המון גרוב בבאס וחזרה לליין הפסיכדלי.

עוד דבר ששונה מאוד בין שני האלבומים היא הליריקה. בעוד הליריקה של דרים, כאמור, מתמקדת בכל מני עולמות פנטסטיים, בשאמאנים, שליטים עריצים ומלאכים, הליריקה של אופת' היא הרבה יותר עמוקה ועמומה ונשמעת כמו משהו ממאסה אקזיסטנציאליסטית.

הדבר היחיד שאיכזב אותי באלבום הזה, למעשה, היה העטיפה. התמונה ששוחררה לפני שהאלבום יצאה היתה, לדעתי, אחת מהעטיפות היפות ביותר שנוצרו אי פעם לאלבום. למעשה, אחת הסיבות שבגללן בכלל רציתי לקנות את האלבום הזה היתה בגלל העטיפה (יש לי קטע כזה). עם זאת, כשקיבלתי את העטיפה התאכזבתי. התמונה הקדמית אומנם מדהימה כמו שידעתי שתהיה, אבל יתר האלבום מעוצב בצורה חובבנית, עם פונט שמתאים ללהקת גאראג' שנוציאה אלבום ראשון באיזה לייבל קטן ולא מוכר, ולא לענקית מטאל כמו אופת' שחתום באחד הלייבלים הגדולים בעולם. באמת חבל.

אני חושב שהדבר המעניין ביותר הוא ההשוואה בין השניים. אז בואו נסכם. שני האלבומים יצאו באותו יום לשתיים מהלהקות הגדולות והמשפיעות ביותר בפרוג מטאל. מדובר בשני אלבומים שונים מאוד שמלמדים אותנו שני לקחים על הלהקות הללו. האחד הוא אלבום שמראה על שיטתיות, גישה פרקטית, שגרה ואולי אפילו פחד משינוי, השני הוא אלבום חדשני, מקורי, משהו שלא נשמע כמותו בעולם הפרוג מטאל כבר שנים רבות. אפשר ללמוד מזה הרבה לאן מועדות פניהן של שתי הלהקות. דרים כבר הוכיחו את עצמם כנגנים מעולים, בין הטובים בעולם בתחומם, ולכן הם ימשיכו להוציא אלבומים בשנים הקרובות, שכולם ישמעו פחות או יותר אותו דבר, הם ימשיכו לצאת לסיבובי הופעות ולמשוך אחריהם מיליוני מעריצים. אבל אין מה לעשות, החבר'ה האלה איבדו את מה שהיה יכול להפוך אותם לאלילי פרוג מטאל לעולם ועד. אופת', לעומתם, פותחת דף חדש. כמו להקה דחשה לחלוטין יש לה רק לאן לעלות. הכיוון המוזיקלי החדש מעניין ומסקרן, אבל מה שיותר חשוב בו זה לא בהכרח המוזיקה עצמה כי אם המסר שבו - אנחנו מסרבים לקפוא על השמרים ולהכנע לשגרתיות, אנחנו לא נעשה מוזיקה שחוזרת על עצמה, אנחנו נחדש ונשנה וניצור דברים חדשים, כי אנחנו להקת פרוג, וזה מה שלהקות פרוג עושות. וזו, לדעתי, תכונה שיש רק לגדולים ביותר. תנו להם עוד שניים-שלושה אלבומים כאלה והשם אופת' ייזכר עוד שנים רבות כאחת מהלהקות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

והנה, כדוגמא שני השירים הטובים ביותר לדעתי בכל אחד מהאלבומים:

Stuck In My Head

מדי פעם נתקעים לי שירים בראש. לפעמים זה רק למשך יום אחד, לפעמים לשבוע, ולפעמים לחודש. הרבה פעמים זה בגלל שורה או שתיים, מעבר אחד, ריף מסוים או כל מני דברים כאלה שמשאירים את השיר הזה בראש שלי למשך זמן רב. השבוע זה השיר הזה, ובאופן ספציפי הקטע בתחילתו.

Symphony X - Awakenings

Needless to say, another day has passed away

Yet everything, and nothing, has changed

Awake I lie, my thoughts get lost up in the sky

Needless to say, nothing will change...

Maybe a mystic - with fortunes to tell...

Surrender my coin at the old wishing well...

Maybe the stars will align in the night

To show me the path that is right

עידן חדש

שיטטתי לי באינטרנט כפי שאני נוהג לעשות ונתקלתי במקרה בבחור הזה, רז בן ארי, גיטריסט מוכשר מאוד שעושה אחלה מוזיקה. הוא העלה כמה סרטונים ליוטיוב שבהם הוא מנגן סוגים שונים של מטאל ורוק והראה בהם רמה מאוד גבוהה של יצירתיות ומוזיקליות. מאוד התרשמתי מהבחור ומהמוזיקה שהוא יוצר. הנה דוגמא, למרות שמומלץ לשמוע גם דברים אחרים שלו.

גלשתי בין הסרטונים השונים ופתאום נתקלתי בסרטון שעשה ביחד עם Project RnL. הפרויקט הזה הוא פרויקט של שני חבר'ה ישראלים, מוזיקאיים ממדרגה ראשונה, מאוד יצירתיים, שעושים מוזיקה מעולה ומאוד היי טקית. בחלק גדול מהשירים שלהם הם משתמשים בכל מני ג'אג'טים ודברים, ויש להם שיר אחד שלם שבו הם מנגנים כמעט אך ורק על אייפדים. על Project RnL שמעתי בעקבות שיתוף הפעולה שעשו עם הקלידן של דרים ת'יאטר, ג'ורדן רודס, שהוליד כמה שירים באמת מעניינים.

גרסת האקפלה גם היא מאוד טובה. והנה גם דוגמא למה שהם עשו ביחד עם ג'ורדן רודס:

בקיצור, מעולים.

מה שמעניין בתופעה הזו היא שאנחנו רואים פה איזשהו גל חדש של מוזיקאים ישראלים שעושים מוזיקה מאוד טובה, יצירתית ומחדשת, ומעלים אותה ליוטיוב בלבד. לא רז ולא RnL הוציאו אלבומים עד עכשיו, לצערי, וכרגע המקום היחיד שבו אפשר להשיג מוזיקה שלהם הוא ביוטיוב. מעניין אם זה תחילתו של עידן מוזיקלי חדש, שבו יוטיוב הוא זה שמקציב את הקצב. נקווה שלא, אני לא מוכן עוד לוותר על הדיסקים שלי.