עשיתי היום פורמט לטלפון שלי. אחרי תקופה מסוימת הייתי חייב לרענן את
מלאי השירים שאני שומע מדי יום. עברתי לי בין התיקיות במחשב שלי (שהן רבות מאוד)
וניסיתי לבחור מה לשים הפעם. לאיזה כיוון אלך? ג'אז? קלאסית? סימפוניק מטאל?
פרוגרסיב רוק? היתה לי התלבטות קשה במיוחד הפעם, שום דבר לא משך אותי במיוחד. ואז
קרה הדבר ונתקלתי בתיקייה אחת שאפילו לא זכרתי שקיימת לי על המחשב – Fallen של Evanescence, ואיכשהו, בהתקף משולב של
נוסטלגיה וחוסר הגיון פתחתי אותה והתחלתי להקשיב לכל השירים. עכשיו, אני יודע מה
אתם חושבים – "ליאור כותב על אוונסנס?! אין מצב!". אתם משפשפים את
העיניים בתדהמה ומקווים שכשתפקחו אותן שוב יהיה פה מאמר ארוך ומושקע על איזו להקת
פרוגרסיב רוק. אז לא. זה עדיין מאמר על אוונסנס, תחיו עם זה.
הסיבה
שאני עושה את הלא ייאמן וכותב על להקה כמו אוונסנס היא שאני מאמין גדול במשפט
"מכל שלושה אנשים שהולכים יחדיו ברחוב חייב להיות אחד ממנו אוכל ללמוד דבר מה
חדש" (קונפיציוס, אגב), ואני באמת ובתמים מאמין שאפשר ללמוד די הרבה מהאלבום
הזה. אחרי הכל, מדובר באלבום כבד למדי בסטנדרטים פופולריים, מאוד אפל, יש שיגדירו
אותו כמטאל אפילו (כבר שמעתי אנשים שמכניסים אותו לסוגת הניו מטאל ואפילו גות'יק
מטאל. אישית אני חושב שזה מבזה את הסגנון, אבל שיהיה), ובכל זאת צבר פופולאריות
אדירה בכל רחבי העולם. נשאלת השאלה, איך מוכרים מטאל להמונים? מה מפריד בין מוזיקה
אלטרנטיבית, מחתרתית, ודחויה כמו מטאל לבין התהילה, הפרסום וההצלחה של עולם הפופ?
ואם זה עבד לאוונסנס, האם אפשר להשתמש במאפיינים ספציפיים של המוזיקה שלהם בשירי
מטאל אחרים ואולי כך להפוך אותם לנגישים יותר? לדעתי, מניתוח של האלבום הזה אפשר
למצוא תשובות לכל השאלות האלה ואולי אפילו קצת יותר.
אבל לפני
הכל אפתח בהסתייגות. אני מדבר אך ורק על האלבום הראשון שלהם – Fallen. מעולם לא שמעתי אף שיר מהאלבומים האחרים
שלהם, אני לא יודע מה קרה להם מאז, אני לא יודע אם הם עדיין פעילים, והפסקתי
לחלוטין לעקוב אחריהם כשהייתי בן 14. כמו כן, בניתוח הזה אני לא הולך להתייחס
לסוגיית המסחור, מכיוון שמבחינתי כל להקה ראויה לאלבום אחד של חסד. אף להקה לא
ממוסחרת באלבום הראשון שלה, וכמו שאמרתי מה שהם עשו אח"כ כבר לא מעניין אותי
לצורך מאמר זה.
ההיכרות
שלי עם אוונסנס התחילה, וגם נגמרה, כשהייתי ילדון צעיר בן 13. המוזיקה שלהם היתה
שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי. מה לעשות, בתור ילד בעולם המערבי, רוב חיי נחשפתי
בעיקר לפופ מהסוג הנלוז ביותר, ולכן פתאום לשמוע פתאום ברדיו דיסטורשן, תופים
וצעקות היה הלם תרבות. אהבתי את זה. אולי זה היה הצד המרדני שבי שהתחיל להתעורר
לאור גיל ההתבגרות הממשמש ובא ואולי פשוט תמיד נועדתי להיות מטאליסט, אבל כבר אז
זה משך אותי. למעשה, כששמעתי את האלבום הזה זו היתה הפעם הראשונה שהצטמררתי
ממוזיקה, הפעם הראשונה שבכיתי ממוזיקה (איזה שיר גרם לתגובה כזאת אצלי? תגלו
בהמשך). היה משהו במוזיקה הזאת שהחזיק אותי חזק וגרם לי לשמוע את זה שוב ושוב,
ואחד הדברים שהכי אהבתי בזה זה שזה לא היה מוזר, כולם שמעו את זה! כולם צרחו בסוף
הקטע של הדואט ב-Bring Me To Life, כולם עשו האדבנגינג
ברגעים הנכונים (לפני שבכלל ידעתי מה זה), כולם תופפו על השולחנות. זה היה איני
בטירוף. אבל איך? מה עשה את זה לכזה אהוב? אני אחלק את זה לכמה מרכיבים:
א.
מורכבות –
דבר אחד
שאין עוררין לגביו הוא שככל שהמוזיקה שלך מורכבת יותר ככה היא מושכת פחות אוזניים.
אין מה לעשות, זו אמת בסיסית בנוגע לצורת החשיבה האנושית. אלא אם כן אתה מבין את
מה שאתה שומע, ככל שיהיו יותר תווים, יותר קולות, יותר דברים שקורים בו זמנית, ככה
אתה תאבד את הסבלנות יותר מהר ופשוט תאבד עניין. אני לא מאשים אף אחד בזה, אבל רוב
מוזיקת הפופ לא מורכבת במיוחד - בד"כ לא תמצאו בה יותר משלושה-ארבעה אקורדים
במקרה הטוב. אוונסנס, עם כל הקריצה שלהם לעולם המטאל, הם בעצם להקת פופ במובן הזה –
מלבד קטעים סימפוניים (לא רעים בכלל, אגב), אין במוזיקה שלהם שום דבר שהוא מורכב.
תפקידי גיטרה מאוד בסיסיים, שום דבר לא מהיר מדי, אין מעברים מסובכים מדי או בלתי
צפויים, וכמעט ואין ריפים, ואלו שישנם נגמרים מאוד מהר ונמצאים בעיקר בתחילת השיר.
ניקח לצורך הדוגמא את השיר Taking Over Me.
השיר
מתחיל בנגינת פסנתר, שיכלה להיות נחמדה אך מיד היא נשברת לריף גיטרה פשוט מאוד
שבעיקר נותן קצב. לכל אורך השיר הגיטריסט משתמש באותם אקורדים בדיוק, ופה ושם
נוספים אלמנטים אלקטרוניים קלים, שגם הם עוזרים לאוזניים קצת יותר סטנדרטיות להרגיש
בבית.
עוד אלמנט של פשטות מוזיקאלית היא הפן
האינסטרומנטלי, ברוק, מטאל, ג'אז, בלוז, לכל הכלים יש מעמד זהה במוזיקה. לכולם יש
הזדמנות לזרוח. המאזין יכול למצוא את עצמו נסחף עם סולו גיטרה, ומיד אחריו במקצב
תופים סוער, וקצת אחרי זה לזמזם פזמון קליט. בפופ זה לא עובד. פופ זו מוזיקה של
שירה, ואין שום ספק שזהו הכלי העיקרי. מה לעשות, לשירה יש פנים שאפשר להזדהות איתן,
לשירה יש יש שפתיים שאפשר להתחקות אחריהן, וחשוב מכל לשירה יש מילים שאפשר לשיר.
זה מחזק את תחושת השתתפות בשיר. למזלם של אוונסנס, הם התברכו בסולנית מעולה. אין
מה לעשות, הבחורה יודעת לשיר. שימו לב איך בקטעים בהם ישנה שירה מלווה בגיטרה,
הגיטרה היא מאוד מאופקת, ממש עצורה, ולפעמים, בעיקר בסופי בתים, היא עוצרת לחלוטין
ונותנת לשירה להשתלט לחלוטין על המלודיה. הבאס כמעט תמיד עושה בדיוק את התפקיד של
הגיטרה, והתופים לעולם לא מתעלים על עצמם באיזה מעבר מבריק או דברים שכאלה. זהו
מאפיין מאוד בולט של מוזיקת פופ, והיא ללא ספק אחד המרכיבים של הנוסחה המוכחת של
מוזיקה מצליחה.
ב.
רית'ם –
ישנה
קונספציה בקרב רוב מאזיני המוזיקה בעולם שמוזיקה נועדה לריקודים. בין אם זה נכון
או לא, אין זה משנה, משום שכל מה שחשוב הוא מה חושב הרוב, ורוב העולם שומע מוזיקה
בשביל לרקוד, להזיז את הגוף, להבלע בתוך המוזיקה. בשביל זה צריך מקצבים מאוד
מסוימים שיגרמו לך לנוע. מטאל ידוע כסגנון שעושה את זה טוב מאוד, אבל בדרכים מאוד
מסוימות. הטוויסט שאוונסנס עשו לצד המטאלי שלהם הוא שהם לקחו דבר מאוד מטאליסטי
בבסיסו – הצ'אגינג, וזיקקו אותו לצורה הכי בסיסית שלו, המקצב המדויק שגורם לך
לזרוק את הצוואר, ולא יותר. לא תשמעו ולו פריטה אחת מיותרת. תשמעו את Hauntedלדוגמא.
שימו לב
איך אחרי הפזמון הראשון הגיטרה עוברת למעין דאבל טיים, אבל במקום שתהיה עם פריטה
קוניסיסטאנטית, כמו שהיינו שומעים בוודאי בשיר גות'יק מטאל אמיתי, היא מאוד עצורה,
וכל שבריר כזה נגמר בהפסקה. אני תמיד אמרתי שההאדבנג הרבה פעמים נמצא לא בריף עצמו
אלא בהפסקות. יש משהו ברגע הזה שבו הגיטרה מפסיקה לנגן שגורם לנו לקפוץ. עוד דבר
ששווה לשים לב בשיר הזה ואחרים הוא שהם
מרבים להשתמש בפריטות כפולות. המקצב הזה (טאם-טאם טאם-טאם טאם-טאם) הוא מקצב מועד
במיוחד לפורענות, אולי בגלל שהוא דומה במקצת למקצב של הלב. לא יודע, בכל אופן, אם
אתם רוצים נוסחה מוכחת להאדבנג, כל מה שאתם צריכים זה לפרוט פאוור-קורד בפריטות
כפולות ועם מספיק הפסקות באמצע.
עכשיו
אתם שואלים, "אבל אם ככה, למה לא מטאל? למה לא ללכת עם זה עד הסוף?",
ובכן זה מתקשר לסעיף הקודם. אנשים רוצים משהו שיזיז אותם, אבל אם תדפוק להם יותר
מדי דיסטורשן לפנים הם ירגישו אליינציה, זה זר להם. הם רוצים את המקצב בלי יותר מדי
שטן וחתולים שחותים, אם אפשר. ולכן כדאי לצמצם כמה שיותר, תן לי רק את מה שיגרום
לצוואר שלי לרטוט. וזה עובד.
ג.
מלודיה –
כמו
שאמרתי, פופ היא מוזיקה של שירה. ולכן, סוף סוף הגענו לדבר שעושה את האלבום הזה
ללא רע בכלל – המלודיה.
הדבר
שהכי היה זכור לי מהאלבום הזה מהשמיעות ששמעתי לפני עשר שנים הוא האווירה שהוא
משרה. יש בו משהו מאוד אפל, כמעט מקאברי. אני חושב שהוא מעלה לי את האסוציאציה של
מוות הרבה יותר טוב מכל אלבום דת', בלאק או דום מטאל ששמעתי. למה? מה יש בו שעושה
את זה?
טוב, את
זה שאיימי לי זמרת מצוינת כבר ציינתי, אבל זה לא רק כישרון טהור, זה גם הדברים הקטנים
– קולות הליווי שהרבה פעמים יוצאים מהשבלונה הסטנדרטית ויוצרים אווירה קצת לא
נוחה, המעברים בחצאי טונים שיוצרים קווי מלודיה לא שגרתיים, השינויים הקטנים
באינטונציה או במניירות השירה. אלו דברים שסולני מטאל לפעמים שוכחים לעשות, והם מה
שעושים את ההבדל. הם הדברים שהופכים את האלבום הזה מאוסף אקורדים משעממים וחסרי
תכלית למוזיקה פופולארית ואהובה ע"י רבים.
פשוט
תשמעו את זה. זה השיר הראשון ששמעתי אי פעם שגרם לי לבכות, ואפילו היום הוא מצמרר
אותי. בשום קנה מידה זה לא שיר רע. אבל מה עושה אותו לטוב? הפסנתר מונוטוני וחוזר
על עצמו, הליריקה טיפונת שחוקה, אין לו מבנה מיוחד, אין בו כלים מעניינים, אין בו כלום בעצם חוץ מהעוצמתיות של השירה
והמלודיה. זה שיר שמוחזק אך ורק על ידי הכאריזמה של הסולנית. תשמעו את הדקה
האחרונה, איך שהוא עולה בסולם ואיך זה משתלב עם הליריקה שמגיעה לקטע הכי עוצמתי
שלה. יש המון כוח בצורת ההגשה הזאת. טריק מאוד ישן ונדוש, אבל דורש את האנשים
הנכונים כדי לבצע אותו, והוא עובד. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.
ד.
ליריקה
ופוזה –
אין מה
לעשות, מוזיקה היא סמל סטאטוס. בעולם המודרני, המוזיקה שאתה שומע היא חלק נכבד מהאישיות
שלך. מלבד אולי הבגדים שאתה לובש, אחד הדברים הראשונים שאדם נשפט לפיהם בחברה
המודרנית שלנו היא המוזיקה שיש באייפוד שלו. מוזיקה היא מרכז של תרבות. מעבר לזה,
אני חושב שבהרבה מקרים מוזיקה לא רק מעוצבת ע"י תרבות אלא גם מעצבת אותה.
לפעמים אנשים מתאימים את עצמם לסטריאוטיפים ומשתנים. כמה פאנקיסטים התחילו לעשות
מוהיקנים רק כי זה מה שפאנקיסטים עושים? כמה מטאליסטים גידלו שיער ארוך? כמה זמרי
רוק קרעו לעצמם את המכנסיים? הבנתם את הפואנטה.
אוונסנס
הם להקת נישה, ואחד הדברים שהם עשו מעולה באלבום הזה זה לסחוט את הנישה הזאת עד
תום. כל ידלה בת 12 מרגישה קצת דחויה. כל ילד מרגיש שיש בו משהו קצת אפל. כל אחד
מפלרטט עם המוות בשלב כזה או אחר של חייו. כולנו רוצים לחשוב שאנחנו עמוקים, מורכבים,
מסתוריים, אפלים. אוונסנס לקחו את התכונה האנושית הזאת וניצלו אותה, הם מציגים את
עצמם כנציגי האופל. זה בא לידי ביטוי במוזיקה שלהם – בקלידים המורבידיים, בקולות
הזרים, באפקטים המערערים (גיטרה שמנוגנת לאחור, רעש חורק מדי פעם וכו'), אבל יותר
מכל בליריקה. מוות, התאבדות, כאב, אובדן. אבל אין כאן את העומק שתוכלו למצוא,
לפעמים, אצל להקות מתוחכמות יותר. אין כאן מטאפורות, אין כאן ציורים לשוניים, אין
כאן שירה של ממש. כאן איימי לי מטמטמת את המסר ככל הניתן, שיהיה נגיש ונוח לכל
ילדה בת 12.
ושוב אתם
שואלים – "אז למה לא לשמוע דום? למה לא לשמוע בלאק? שם יש הרבה מוות
ומורבידיות והתאבדות", והתשובה היא שמדובר בילדות בנות 12. הן לא באמת רוצות
להתאבד, הן רק רוצות שיחשבו ככה. אין להם עניין במסר כמו שיש להם עניין באיך זה
נראה עליהם. זה כמו תכשיט, אם תרצו. ולכן יש צורך בלעשות את זה פשוט. אל תבלבלו
אותנו עם ליריקה מסובכת, תנו לי את זה בפנים. האמת שאיימי לי עושה את זה לא רע,
יחסית. היא מצליחה לכתוב ליריקה שהיא מאוד ישירה, ועם זאת עדיין בעלת יופי מסוים.
לדוגמא השיר הזה:
לא קשה
להבין על מה השיר מדבר. זה מאוד ישיר ופשוט, ואם זאת יש לזה חן מסוים, במשקלים
יושבים במקום הנכון, השפה לא רדודה מדי, ושוב המלודיה מרוממת את זה לרמה שראויה
להאזנה. יש פה איזה איזון מאוד עדין בין מה שפשוט למה שאומנותי. במקרה של אוונסנס
המשקל נוטה יותר לכיוון הפשוט והסתמי, אבל כתלות בקהל היעד ניתן בהחלט להטות אותן
יותר לכיוון השני ועדיין לשמור על אותו אפקט.
בקיצור,
אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באלבום מטאל ולשפוט אותו ככזה. זו טעות. מדובר באלבום
פופ, וככזה הוא לא כ"כ רע. ההמונים מצביעים ברגליהם, וכנראה שיש כאן משהו
שתופס. יותר ממה שאפשר ללמוד מזה על עולם המוזיקה, אפשר, אולי, ללמוד על הטבע
האנושי, אבל מכיוון שקטונתי מלאפיין את העולם כולו אדבר רק כמוזיקאי, וכמוזיקאי,
אני שומע את האלבום הזה ואני חושב שהנוסחאות האלה, בסופו של דבר, פוגעות בעולם
המוזיקה. עם זאת, אני סבור שאפשר למצוא דרך לשלב אותן במוזיקה איכותית יותר וכך
להפוך אותה לנגישה יותר ובכל זאת לשמור על עניין, זה רק עניין של איזון נכון.
אוונסנס כמקרה פרטי, חרגו מדי לצד הבנאלי ובכך הם הפסידו את ההגדרה כמטאל, אבל
בינינו, מי אמר שכך בהכרח צריך להיות?
