עיר על הירח ותיאטרון של חלומות

ספטמבר הביא איתו שני אלבומים שחיכיתי להם זמן רב - Heritage של Opeth ו-A Dramatic Turn of Events של Dream Theater. למעשה, הם יצאו באותו יום. אבל הדמיון בין שני האלבומים לא נגמר שם - שני האלבומים מהווים את ההוצאה השלישית של הלהקה בלייבל רואדראנר ובנוסף שניהם יצאו אחרי עזיבה של חבר להקה (מייק פורטנוי בדרים, פר וייברג באופת'). שתי ענקיות הפרוג האלה הגיעו לאלבום הזה עם הרבה מה להוכיח. דרים באה להוכיח שהיא מסוגלת להמשיך לייצר מוזיקה טבוה גם אחרי שהמנהיג שלה והרוח החיה בלהקה עזב, אופת' באה להוכיח שהשנים הראו את אותותיהם על חברי הלהקה ושהם התבגרו ומסוגלים לייצר מוזיקה אחרת, בוגרת יותר, שונה לחלוטין ממה שהם עשו עד כה.

וכאן בעצם נגמרת ההשוואה בין הלהקות והאלבומים. שני האלבומים האלה מהווים ציוני דרך שונים לחלוטין, והם שונים בתכלית האחד מהשני מוזיקלית.

האחד, אלבום פרוג-מטאל קלאסי. הרבה קלידים, סולואים וירטואוזים, ליריקת פנטזיה וריפים כבדים לצד קטעים קלילים של פסנתר וגיטרה אקוסטית. השני אלבום פרוג-רוק שכאילו יובא לנו ישירות מה-70s, אם כי אולי טיפה כבד יותר.

אז מה אפשר ללמוד מהאלבומים האלה בעצם? בואו נבחן כל אלבום בפני עצמו. נתחיל מדרים.

דרים החלה את דרכה בשנת 1985 כשמייק פורטנוי, ג'ון פטרוצ'י וג'ון מיונג נפגשו בביה"ס למוזיקה בבארקלי והחליטו להקים להקה. האלבומי םהראשונים שלהם היו אלבומי פרוג מטאל חדשני ופורץ גבולות שהותירו את חותמם על הסגנון המוזיקלי הזה עד היום. כמעט כל לחהקות הפרוג מטאל שקיימות היום מושפעות במידה כזו או אחרת מדרים, וכמה אפילו נשמעות כמו תעתיק מדויק אך פחות טוב. ההבדל בין דרים לבין כל יתר להקות החיקוי האלה תמיד היה במקוריות, בצלילים החדשניים, בריפים המעניינים ובמוזיקאליות שאין כמותה בעולם המוזיקה המודרנית. עם השנים, ולאחר מספר שינויים פרסונליים, הלהקה התייצבה לה בראש עולם הפרוג מטאל ובכלל. חברי הלהקה התחתנו, והלידו ילדים, והנגינהו יצירת המוזיקה נכנסה לשגרה. הבעיה עם שגרה במוזיקה היא שהיא יוצרת מוזיקה משעממת. וזו באמת היתה הבעיה שמולה עמדו חברי דרים ת'יאטר. מייק פורטנוי, מנהיגה הבלתי מעורער של הלהקה, הבנאדם שקבע את הכיוון המוזיקלי של כל האלבומים האחרונים שלהם, כתב חלק נרחב מהשירים שלהם, ובאופן כללי היווה את המצפן המוזיקלי של ההרכב, החליט שנמאס לו מהשגרה. הוא הציע לצאת להפסקה ולהתארגן מחדש. אך יתר חברי הלהקה לא הסכימו איתו כך שהוא נאלץ לעזוב. במקומו גויס מייק מנגיני, מתופף מוכשר מאוד שזכה לפרסים והרבה ביקורות חיוביות.

וזה בעצם הרקע ליצירת האלבום הזה, האחד עשר במספר של הלהקה. רבים ממעריצי הלהקה תהו לאיזה כיוון תפנה הלהקה עכשיו כשפורטנוי איננו. האם תמשיך בכיוון המטאליסטי הכבד שהתחיל פורטנוי באלבומים האחרונים, או תחזור למקורות הפרוגרסיביים ותנמיך קצת את הדיסטורשן או שמא בכלל תפנה לכיוון אחר ולהשפעות אחרות. למעשה, השאלה היתה מי יתפוס פיקוד מעכשיו, האם יהיה זה פטרוצ'י, שנדמה כי הוא הצד המלודי יותר בחבורה, או שאולי ג'ורדן רודס הקלידן בעל המקורות הקלאסיים שנוטה יותר לכיוון האלקטרוני. בכל מקרה, האלבום הזה פיתח הרבה ציפיות ושאלות.

גם אני נכלל עם מעריצי הלהקה שחושבים כי הכיוון שאליו דרים הלכו היה לא טוב ומאוד קיוויתי שבאלבום הזה דרים יראו אומץ אמיתי ויחליטו לחזור לשורות הפרוגרסיב, ויחזרו ליצור מוזיקה מורכבת ומעניינת שתהיה שונה ממה שהם עושים בד"כ.

התבדיתי.

האלבום הוא אלבום דרים קלאסי, אולי הכי קלאסי שיש. יש בו כל דבר שיש בכל אלבום של דרים. פטרוצ'י עושה סולואים אינסופיים, רודס נכנס מדי פעם בקטעים קלאסים (מעולים, ד"א. טיפה חבל שזה לא לוקח חלק גדול ויתר במוזיקה של דרים), ואפילו את מיונג שומעים פתאום אחרי שהוא נעלם לחלוטין בבאלנס באלבומים האחרונים. בקשר למנגיני, אין ספק שמבחינה הטכנית הבנאדם הוא מכונה משומנת לא פחות מפורטנוי. טכניקה לא חסר לבחור. מה שכן חסר לו זה הגיוון והחוכמה המוזיקלית. בזמן שפורטנוי ידע לשנות לחלוטין אווירה מוזיקלית בעזרת שינוי מקצב בבייס דראם, מנגיני דבק בתיפוף די קבוע ולא כ"כ יצירתי. כן, הוא מתופף מהר, כן, יש לו מערכת ענקית שהוא יודע להשתמש בה היטב, כן, קשה לפעמים לעקוב אחרי המקצבים שלו, אבל זה לא זה. ובכלל, אני חושב שזו השורה התחתונה של האלבום הזה - זה מה שקורה כשלוקחים את דרים ת'יאטר ומוציאים מהם את היצירתיות. מקבלים אלבום טוב, הרבה מלודיה, הרבה טכניקה, קצת קטעים כבדים, קצת קטעים שקטים יותר בשביל הגיוון וזהו פחות או יותר. זה ללכת על בטוח, בלי סיכונים מיותרים. יש פה שירים שנשמעים כמו דברים מ-Falling into Infinity, יש דברים שנשמעים כמו מ-Six Degrees of Inner Turbulence ויש דברים שנשמעים כמו מ-Train of Thought. עצם העובדה שניתן לעשות השוואה כזו מלמדת אותנו שאין פה משהו חדש. אפילו השירים הארוכים באלבום שעוברים את ה-10 דקות, לא משתנים ונשארים פחות או יותר על אותה רמה לאורך כל השיר, מה שלא בדיוק מתאים ללהקת פרוג. והכי גרוע הוא שביחד עם היצירתיות המוזיקליות דרים איבדה דבר נוסף עם עזיבתו של פורטנוי וזה גיוון לירי. בעבר היו שני כותבי מילים עיקריים בדרים, פורטנוי ופטרוצ'י, כשגם לאברי הסולן ומיונג תרמו מדי פעם שיר או שניים. בשנים האחרונות פטרוצ'י התחיל לכתוב ליריקה מוזרה, כל מני סיפורי פנטזיה שונים ולא כ"כ מעניינים, בעוד שפורטנוי נשאר נאמן לנושאים אישיים כמו היחסים שלו עם אביו שנפטר או הגמילה שלו מאלכוהול. הרמה השתנתה בהתאם, הליריקה של פורטנוי נטתה להיות טובה יותר מהליריקה של פטרוצ'י. ועכשיו, כשפורטנוי איננו, פטרוצ'י השתלט לחלוטין על מושכות המילים באלבום, ולפחות לפי תחושתי האישית מדובר בכשלון חרוץ. הרבה שורות חוזרות על עצמן, אין גיוון, אין עניין, ובאופן כללי אין מעוף, קצת כאילו הוא חוזר על אותה נוסחא משעממת. שגרה.

וזה מה שיש לי להגיד על האלבום הזה. זה אלבום טוב, אין ספק. הוא מלודי מאוד, מאוד עוצמתי, יש בו מספר שירים לא רעים, ואין לי ספק שאני אשמע חלקים ממנו עוד, אחרי הכל זו בכל זאת דרים. עם זאת, דרים איבדו את מה שהבדיל ביניהם לבין להקות החיקוי, את היצירתיות והחדשנות, אותם הם הקריבו לצורך בטחון ושגרה. חבל.

מול זה ניצב האלבום השני - Heritage שהוא ההפך המוחלט מזה. אופת' מגיעים ללהקה הזו אחרי מספר אלבומים מצליחים במיוחד, אותם הפיק סטיבן ווילסון האגדי וכביכול, לפחות לפי הנראה לעין, לא היה טעם בשינוי. כן, היתה איזושהי נוסחאתיות - פרוג מטאל משולב עם דת' מטאל עם הרבה מלודיות אפלות, אבל היא עבדה והמעריצים לא שבעו ממנה. ובכל זאת, נדמה שמשהו נדלק שמה בראש של מייקל אקרפלדט, סולן ומנהיג הלהקה, והוא החליט לשנות כיוון לחלוטין. קודם כל, הוא אמר, אין יותר גראולים. שנית, אין יותר מטאל. לפחות לא מטאל קיצוני וכבד כמו זה שהלהקה נוהגת לעשות. מי שחשב, לפיכך, שבאלבום הזה ישמע משהו כמו Damnation האלבום הרגוע והשקט היחיד שהלהקה הוציאה בעבר, התבדה גם כן, משום שמדובר באלבום שונה בתכלית.

כבר מצלילי הפתיחה האלבום הזה נשמע שונה. השיר הראשון מוקדש כולו לנגינת פסנתר איטית ומלנכולית, אך שונה במעט ממה שהלהקה עושה בד"כ. השירים הבאים כבר מפגינים את השינוי בצורה טובה הרבה יותר, הרבה יותר קטעים על גיטרה קלאסית, הרבה יותר מעברי קלידים, ומעל הכל הרבה יותר מורכבות מוזיקלית. ובכל זאת, אופת' עדיין שם. כשאני שומע את האלבום הזה אני לא חושב לרגע שאני שומע משהו אחר. הכניסות של התופים, הגרוב של הבאס (המעולה. לעיתים הוא ממש עושה את השיר), המלודיות המשונות, הדיסוננס בשירה, מרבדי הקלידים, זו עדיין אופת' שכולנו אוהבים פשוט באריזה מעט שונה. שיר אחד שמפגין זאת בצורה טובה הוא I Feel The Dark שנשמע לעיתים ממש כמו משהו מ-Blackwater Park. לעומתו שירים כמו Nepenth מציגים את אופת' החדשה הרבה יותר, עם חלקים כמעט פסיכדליים, ריף גיטרה שקט, מעבר לקטע יותר קצבי עם המון גרוב בבאס וחזרה לליין הפסיכדלי.

עוד דבר ששונה מאוד בין שני האלבומים היא הליריקה. בעוד הליריקה של דרים, כאמור, מתמקדת בכל מני עולמות פנטסטיים, בשאמאנים, שליטים עריצים ומלאכים, הליריקה של אופת' היא הרבה יותר עמוקה ועמומה ונשמעת כמו משהו ממאסה אקזיסטנציאליסטית.

הדבר היחיד שאיכזב אותי באלבום הזה, למעשה, היה העטיפה. התמונה ששוחררה לפני שהאלבום יצאה היתה, לדעתי, אחת מהעטיפות היפות ביותר שנוצרו אי פעם לאלבום. למעשה, אחת הסיבות שבגללן בכלל רציתי לקנות את האלבום הזה היתה בגלל העטיפה (יש לי קטע כזה). עם זאת, כשקיבלתי את העטיפה התאכזבתי. התמונה הקדמית אומנם מדהימה כמו שידעתי שתהיה, אבל יתר האלבום מעוצב בצורה חובבנית, עם פונט שמתאים ללהקת גאראג' שנוציאה אלבום ראשון באיזה לייבל קטן ולא מוכר, ולא לענקית מטאל כמו אופת' שחתום באחד הלייבלים הגדולים בעולם. באמת חבל.

אני חושב שהדבר המעניין ביותר הוא ההשוואה בין השניים. אז בואו נסכם. שני האלבומים יצאו באותו יום לשתיים מהלהקות הגדולות והמשפיעות ביותר בפרוג מטאל. מדובר בשני אלבומים שונים מאוד שמלמדים אותנו שני לקחים על הלהקות הללו. האחד הוא אלבום שמראה על שיטתיות, גישה פרקטית, שגרה ואולי אפילו פחד משינוי, השני הוא אלבום חדשני, מקורי, משהו שלא נשמע כמותו בעולם הפרוג מטאל כבר שנים רבות. אפשר ללמוד מזה הרבה לאן מועדות פניהן של שתי הלהקות. דרים כבר הוכיחו את עצמם כנגנים מעולים, בין הטובים בעולם בתחומם, ולכן הם ימשיכו להוציא אלבומים בשנים הקרובות, שכולם ישמעו פחות או יותר אותו דבר, הם ימשיכו לצאת לסיבובי הופעות ולמשוך אחריהם מיליוני מעריצים. אבל אין מה לעשות, החבר'ה האלה איבדו את מה שהיה יכול להפוך אותם לאלילי פרוג מטאל לעולם ועד. אופת', לעומתם, פותחת דף חדש. כמו להקה דחשה לחלוטין יש לה רק לאן לעלות. הכיוון המוזיקלי החדש מעניין ומסקרן, אבל מה שיותר חשוב בו זה לא בהכרח המוזיקה עצמה כי אם המסר שבו - אנחנו מסרבים לקפוא על השמרים ולהכנע לשגרתיות, אנחנו לא נעשה מוזיקה שחוזרת על עצמה, אנחנו נחדש ונשנה וניצור דברים חדשים, כי אנחנו להקת פרוג, וזה מה שלהקות פרוג עושות. וזו, לדעתי, תכונה שיש רק לגדולים ביותר. תנו להם עוד שניים-שלושה אלבומים כאלה והשם אופת' ייזכר עוד שנים רבות כאחת מהלהקות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

והנה, כדוגמא שני השירים הטובים ביותר לדעתי בכל אחד מהאלבומים:

Stuck In My Head

מדי פעם נתקעים לי שירים בראש. לפעמים זה רק למשך יום אחד, לפעמים לשבוע, ולפעמים לחודש. הרבה פעמים זה בגלל שורה או שתיים, מעבר אחד, ריף מסוים או כל מני דברים כאלה שמשאירים את השיר הזה בראש שלי למשך זמן רב. השבוע זה השיר הזה, ובאופן ספציפי הקטע בתחילתו.

Symphony X - Awakenings

Needless to say, another day has passed away

Yet everything, and nothing, has changed

Awake I lie, my thoughts get lost up in the sky

Needless to say, nothing will change...

Maybe a mystic - with fortunes to tell...

Surrender my coin at the old wishing well...

Maybe the stars will align in the night

To show me the path that is right

עידן חדש

שיטטתי לי באינטרנט כפי שאני נוהג לעשות ונתקלתי במקרה בבחור הזה, רז בן ארי, גיטריסט מוכשר מאוד שעושה אחלה מוזיקה. הוא העלה כמה סרטונים ליוטיוב שבהם הוא מנגן סוגים שונים של מטאל ורוק והראה בהם רמה מאוד גבוהה של יצירתיות ומוזיקליות. מאוד התרשמתי מהבחור ומהמוזיקה שהוא יוצר. הנה דוגמא, למרות שמומלץ לשמוע גם דברים אחרים שלו.

גלשתי בין הסרטונים השונים ופתאום נתקלתי בסרטון שעשה ביחד עם Project RnL. הפרויקט הזה הוא פרויקט של שני חבר'ה ישראלים, מוזיקאיים ממדרגה ראשונה, מאוד יצירתיים, שעושים מוזיקה מעולה ומאוד היי טקית. בחלק גדול מהשירים שלהם הם משתמשים בכל מני ג'אג'טים ודברים, ויש להם שיר אחד שלם שבו הם מנגנים כמעט אך ורק על אייפדים. על Project RnL שמעתי בעקבות שיתוף הפעולה שעשו עם הקלידן של דרים ת'יאטר, ג'ורדן רודס, שהוליד כמה שירים באמת מעניינים.

גרסת האקפלה גם היא מאוד טובה. והנה גם דוגמא למה שהם עשו ביחד עם ג'ורדן רודס:

בקיצור, מעולים.

מה שמעניין בתופעה הזו היא שאנחנו רואים פה איזשהו גל חדש של מוזיקאים ישראלים שעושים מוזיקה מאוד טובה, יצירתית ומחדשת, ומעלים אותה ליוטיוב בלבד. לא רז ולא RnL הוציאו אלבומים עד עכשיו, לצערי, וכרגע המקום היחיד שבו אפשר להשיג מוזיקה שלהם הוא ביוטיוב. מעניין אם זה תחילתו של עידן מוזיקלי חדש, שבו יוטיוב הוא זה שמקציב את הקצב. נקווה שלא, אני לא מוכן עוד לוותר על הדיסקים שלי.

שלמות

מתישהו בחורף של 2006 שמעתי לראשונה את ה-Perfect Element של Pain of Salvation. לא אהבתי אותו ולא הבנתי אותו בשמיעה ראשונה. חיפשתי מוזיקה חזקה, עם דיסטורשן, עם תופים רועמים, עם מלודיה ופאוור קורדס. פרפקט אלמנט לא היה אף אחד מהדברים האלה.  הוא היה, ונותר, יצירת מופת של מורכבות מוזיקלית, רבדים פוילוסופיים ומבט ברור, אולי אפילו ברור מדי, וגס על העולם. האוזניים שלי בן ה-15 לא היו מספיק רגישות לכל הדברים האלה, וזנחתי את האלבום. למזלי, נתתי לו הזדמנות נוספת כשנתיים לאחר מכן, כשכבר הייתי למוד דבר או שניים, וידעתי פחות או יותר מה אני רוצה מעצמי, מהעולם ומהמוזיקה שלי, שלושה דברים שקשורים כ"כ עמוק אחד בשני, שזה תמיד מוזר לי שאנשים מפרידים ביניהם. בשמיעה שנייה ומפוכחת יותר גיליתי בו בדיוק את כל אותם דברים שלא ראיתי קודם לכן. מאז הפכו פיין לאחת מהלהקות האהובות עלי.

מעט מאוחר יותר נתקלתי ברמדי ליין. לא מעט אנשים היללו אותו כאלבום הטוב ביותר של פיין, ואני הייתי ספקן. שמעתי אותו מספר פעמים ואהבתי אותו, אבל הוא לא הגיע לרמה של האלמנט המושלם, הוא פשוט לא היה זה. גם במקרה הזה, היה צריך לעבור עלי איזשהו טוויסט מחשבתי כדי שאבין את הגאונות האמיתית שנעוצה בו. הייתי צריך להתפתח כבן אדם, להבין עוד פיסה מהעולם כדי שאוכל לאהוב אותו באמת. והשינוי הזה, כצפוי, התרחש לא יותר מדי זמן לאחר מכן.

כשכבר חשבתי שאני יודע הכל על העולם, ניגשתי לשמוע שוב את האלבום הזה כשהמצב הנפשי שלי לא יציב במיוחד ומצאתי בו נחמה. האפלוליות המוזיקלית והלירית, המילים, שנשמעו לי עמומות, שעוסקות באהבה ובכאב, הכל דיבר אלי. וכך מצאתי את עצמי מתעמק בו, במשמעויות שלו, ברגש שהוא מעורר בי. לאט לאט, בתהליך מדורג, הוא הפך להתגלמות האהבה שלי למוזיקה. אני פשוט לא מסוגל לשמוע מוזיקה באותה צורה מאז. האלבום הזה שינה לחלוטין את כל ההתיחסות שלי למוזיקה, לעולם, ולעצמי (כי כאמור, שלושת הדברים האלה שזורים אחד בשני).

האמת היא שבשלב מסוים זנחתי אותו. הוא כבר היה טבוע כ"כ עמוק בראש שלי, שלא הרגשתי צורך לשמוע אותו יותר. אפשר גם לזקוף זאת לזכות ההתרוממות הרגשית שחשתי בשנה-שנה וחצי האחרונות. השבוע, לעומת זאת, היתה לי רגרסיה קלה, ומצאתי את עצמי חוזר למקומות שלא הייתי בהם כבר די הרבה זמן. בהיתי באייפוד שלי, שעליו יש, בדרך קבע, את שני האלבומים שהזכרתי של פיין, ותהיתי אם אחד מהם יוכל לשפר את מצב רוחי. החלטתי לשמוע שוב את רמדי ליין, ולפתע מצאתי עצמי מתחבר אליו ברמה חדשה ואחרת, בוגרת יותר, כאילו נגלו לי פנים חדשות של האלבום שלא הכרתי, דבר לא סביר שכן שמעתי אותו עשרות פעמים קודם לכן, אך בכל זאת היה זה כאילו האלבום הזה שינה את פניו לחלוטין. כשחשבתי על כך הבנתי כי הסיבה להרגשה הזו לא היתה שהאלבום השתנה, משום שהוא, בברור, נשאר אותו האלבום, אלא משום שאני השתניתי. איך יכול אלבום להתאים עצמו לנפשו של המאזין לו בצורה כ"כ עוצמתית?

הקונספט של האלבום כ"כ רחוק ממני - הוא מתרחש בבודפשט, ויש בו איזשהי אפלוליות ששייכת רק לאנשים שידעו תלאה או שתיים במהלך ימי חייהם, דבר שלמזלי לא היה מנת חלקי, ובכל זאת אני מרגיש כה קרוב אליו, עד כי לעיתים נדמה לי כי הוא מתאר במילים ותווים את חיי. איך הוא עושה את זה, דניאל גילדנלאו? איך הוא גורם לאדם שאין לו שום קשר לקונספט של האלבום להרגיש כאילו הוא חלק ממנו? דניאל מייצר באלבום הזה את חוויית ההשתתפות האולטימטיבית, כזו שיוצרי סרטים, סופרים ומוזיקאים אחרים היו יכולים רק לחלום עליה. דניאל הוא אומן המניפולציות הרגשיות. יש באלבום הזה כ"כ הרבה גאונות, ורק מעט ממנה מתבטא מוזיקלית.

קודם כל ולפני הכל זה אלבום על מיניות. דניאל שם על ההתחלה את הקלפים על השולחן וכבר בשורות הפותחות של האלבום הוא מבהיר לנו שבזה מדובר. בניגוד לכל דבר בחברה המערבית המודרנית, ובייחוד תרבות הבידור – המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, הקולנוע, שמושתת על מתח מיני דק, עדין ומרומז (לפעמים יותר ולפעמים פחות), דניאל פותח כבר על התתחלה את הנושא ומתמודד עם הפיל שבחדר. הגאונות בכך היא שזה משחרר אותו לעסוק בכל הנושאים האחרים ונותן לו את האפשרות לחקור את המשמעות האמיתית והכנה של המיניות בחיים שלנו. מה שזה מבהיר לנו היא שמבחינת הלאבום הזה, שוב, בניגוד לכל מה שלומדנו לחשוב ע"י התרבות המודרנית, המין הוא אינו פסגת העשייה האנושית, הוא רק אמצעי, הוא רק שלב בהתפתחות שלנו כבני אדם, הוא רק שביב של אנושיות בתוך ים של מחשבות ורגשות שנוטים להתעלם מהן, אך הן הן התמצית האנושית באקט עצמו.

האלבום הוא אלבום חיפוש אחר משמעות של אדם שאיבד את אהובתו, וכתוצאה מכך איבד את עצמו. הוא מתחיל בחזרה נואשת לבודפשט בנסיון להפגש עם אותה אהובה מהעבר, ובהתנסות מינית שהיתה אמורה לפתור את כל בעיותיו. אנו לומדים לאט לאט מה מקור התהיות, מדוע נפרדו השניים, ומה התשובות שהתקבלו בעקבות אותו מסע, אך לא לפני שאנו עוברים יחד עם הגיבור את המסע לאורך שדרת הזכרונות (Memory Lane, ביטוי שמהווה את ההשראה לשם האלבום).

מה שפיין עושים טוב יותר מכל להקה אחרת היא לצייר את הנפש האנושית בתווים. בעוד שמוזיקה אחרת היא בסה"כ אוסף של תווים שנמצאים שם כי הם נשמעים טוב, או כי הם מתאימים לשם מתמטית או כל סיבה אחרת, המוזיקה של פיין מורכבת מרגשות. כל תו נכנס בדיוק במקום שבו הוא נכנס כדי לבטא איזשהו רגש, מחשבה, רעיון. יש כוונה בכל פריטה, בכל הלמת תוף ובכל צווחה. ניקח לדוגמא את A Trace of Blood. השיר מספר סיפור אמיתי על הריון שהיה לדניאל ואשתו ונגמר בהפלת  התינוק ועל הרגשות הכרוכים בכך. השיר נפתח בנגינת קלידים מהירה ושמחה, כמו הרגש שמרגישים הורים מאושרים לעתיד, הוא מעלה חיוך על הפנים. מעט לאחר מכן הוא נשבר לתוך ריף כבד של גיטרה שמעיב על השמחה, כמו ההודעה כי דבר מה אינו כשורה בעובר. המורכבות המילולית של השיר מגיעה לשיאה בפזמון האחרון שבו דניאל מפגין את השליטה המדהימה שלו בשפה ובמשקלים – I never saw your face and now you're gone without a trace, except the trace of blood that's deeply scarred into my eyes to fill your place.

עוד דוגמא טובה היא הדואליות המדהימה שבין השירים This Heart of Mine ו-Undertow. השיר  הראשון הוא שיר אהבה יפהפה שגם בו מדגים דניאל שפה מגוונת ומקסימה ומתאר את אהבתו לאשתו במילים מדהימות. הוא מתחיל בנימה רגועה כמו המילים הפותחות שמתארות סצינה שקטה ומרגיעה, ונבנה לאט לאט עד שמגיע לשיאו בסולו מרגש שמדגיש את ההתפרצות האמוציונאלית שהשיר הזה מהווה. פרץ מושלם של אהבה אמיתית. לשיר יש שני רבדים, הרובד המציאותי והרובד הקונספטואלי שלו כחלק מהאלבום. במציאות השיר נכתב כשיר אהבה לאשתו, באלבום הוא מתאר את האהבה שהגיבור הראשי חש לאותה נערה הונגרית, את האמון שנרקם ביניהם, את ההבטחות שהובטחו. בשלב זה של האלבום, המאזין איננו מכיר עדיין את מקור הקרע ביחסים, ולכן זה נראה כמו רגש כנה ואמיתי בין שני אנשים מאוהבים. דווקא משום כך, השיר הבא נראה קצת מוזר, כמעט תלוש מהמציאות, משום שהוא ההפך המוחלט מזה. זה שיר של כאב, שיר של ייאוש, של צער, של רצון להשתחרר מעול. החזרה המילולית אחר המילים Let me go, let me fly, let me run, let me bleed, let me die מבהירה היטב את הייאוש שהגיבור חש. אנחנו כמאזינים עוד לא יודעים מה מקור הכאב, אך אנו יכולים לחוש אותו. זהו הזכרון של נקודת השבר. הנקודה ביחסים שבה הגיבור רק רוצה ללכת, להשתחרר, לברוח, לא בצורה מילולית או פיזית אלא רוחנית. הוא רוצה להשתחרר מאותה אהבה אבודה, מההבטחות שהבטיח לה, מהעולם שרקם יחד איתה. השיר חוזר על אותו ריף שמתחיל בהתחלה בשקט, מביע איזשהו ייאוש שקט ורדום, שמשתנה בפעם השנייה לצער, לאחר מכן לכעס, אחר כך להיסטריה, ולבסוף חוזר לייאוש ולהשלמה.

היופי האמיתי ב-Undertow הוא שבאמצעו נכנס לפתע המנגינה מחציו השני של This Heart of Mine כאילו כדי להזכיר לנו מה מקור כל הכאב. משום שבכל הזמן הזה, גם כשהדיסטורשן משתגע ברקע, התופים מתגלגלים ודניאל צווח את גרונו למוות, הזכרון של אותה אהבה מושלמת עדיין נותר שם, במוחו, וגם ברגעי הייאוש, הצער והכעס, היא עודנה שם, וזה בדיוק הדבר שממנו מנסה הגיבור להשתחרר, בעצם.

ב-Rope Ends אנחנו רואים שוב את היכולת של דניאל לבטא רגש במוזיקה בפזמון הפלא בו הוא זועק את זעקת הכאב "Over! She cried" וגם אנחנו, המאזינים, שומעים את הייאוש המתפרץ במילים. ולפתע גם גם אלו שמעולם לא היו בדכאון ומעולם לא חשבו על דברים נוראיים כמו התאבדות, מזדהים עם גיבורת השיר ומרגישים את הייאוש שלה, אפילו שהוא מתרחש שנות אור מהם, ביקום אחר.

עוד מהגאונות של דניאל נגלית בשיר Second Love. אילו הייתי שומע את השיר הזה בנפרד מהאלבום, הייתי אומר כי זהו שיר פופ לא אופייני לפיין וכנראה שלא הייתי מקדיש לו שמיעה נוספת. אבל כחלק מהאלבום הוא נכנס כחלק אינטגרלי מהקונספט. הוא נכתב ע"י דניאל כשהיה בן 16 ומדבר בדיוק על נושא האלבום, על אהבה ואובדן בשפה ובפשטות של ילד בן 16. דניאל רצה לשים שם שיר שירגיש נכון ושייך, ולכן הוא שם אותו שם, משום שהיה הדבר האמיתי, כאב אמיתי של ילד כמו זה שהוא מתאר ביתר האלבום.

יש בו באלבום הזה אלמנט נוסף של יופי מוזיקלי. פיין לא מוגבלים במגבלות הטיפשיות של המוזיקה המודרנית. בשירים שלהם קשה להבחין במבנה סדיר ולעיתים אפילו במקצב אחיד. זאת משום שפיין לא מנגנים מוזיקה כמו זו שאנו רגילים לה. במקום זאת, הם עושים מה שהם צריכים לעשות כדי להביע את הרגש הנדרש. הם לא פרוגרסיב שמתבטא בשינויי מקצב ובאלפי סולואים ווירטואוזיות, הם פרוגרסיב בעל כורחם, משום שגם המוזיקה שלהם, כמו הנפש האנושית, משתנה עם הזמן, מתאימה את עצמה לרוח הדברים, מורכבת ממש כמו האנשים שיוצרים אותה ואלו המאזינים לה. האלבום נבנה בעזרת דינמיקה מוזיקלית שמזכירה את גדולי המלחינים של מה שאנחנו מגדירים "המוזיקה הקלאסית", וש בו דברים שפשוט לא קיימים ברוב המוזיקה המודרנית, יש בו קרשנדו ודיקרשנדו, יש בו הרמוניות ומשחקי משקלים, יש בו מלודיות פשוטות ומורכבות כאחד, שלעיתים משתלבות ביחד כדי ליצור אוקסימורון; מוזיקה שהיא פשוטה ומורכבת כאחד.

מאז ששמעתי את האלבום הזה חיי לא חזרו להיות כשהיו. אני כבר לא מאזין באותה צורה למוזיקה. למעשה, האלבום הזה מסמן מבחינתי, יותר מכל, את הפעם האחרונה שממש התרגשתי ממוזיקה. כשאני שומע אותו, וגם את האלמנט המושלם למען האמת, אני נרעד ומתמלא בצמרמורת. מעולם עוד לא נתקלתי בתופעה הזו באף אלבום אחר. אני מחפש כבר הרבה זמן עוד מוזיקה כזו. מוזיקה שהמקור שלה הוא בנפש, בנשמה, כזו שגורמת לך להתחבר אליה בכ"כ הרבה מובנים שלעיתים אתה מעדיף לשתוק ולתת לה לדבר במקומך. אני שומע הרבה מוזיקה, ומשתדל לשמוע משהו חדש מדי שבוע. עוד לא מצאתי משהו שמתעלה על זה. זוהי שלמות.

תשובה

מכירים את הויכוח הישן - מהו השיר הטוב ביותר שנשמע אי פעם בסרט מצויר? ובכן, נראה לי שמצאתי את התשובה...

האמת שרציתי לכתוב מאמר ארוך על כמה אני חושב שעברית זו שפה יפה וכמה אנחנו הורסים את התרבות שלנו עם אמריקנזציה ואיך זה שרק בישראל לא מנסים אפילו לשמר אפילו שביב של התרבות העתיקה ואיך שהמוזיקה המודרנית הורסת הכל ובלה בלה בלה, אבל התייאשתי באמצע. זה פשוט מדכא אותי מדי. בכל אופן צריך פשוט להקשיב למוזיקה ולהנות. סתם שתדעו - השיר הזה הוקלט במלא שפות, ביניהן מנדרינית, צ'כית, יפנית, צרפתית ואנגלית כמובן ובכל זאת הגרסא האהובה עלי היא הגרסא בעברית (למרות שגם הגרסא היפנית לא רעה).

2 הסנטים שלי לגבי מוזיקה

אני חושב שאין נושא שחוזר על עצמו בחיים שלי כמו מוזיקה. אני חי על מוזיקה, אולי פחות היום מאשר פעם בשל מחסור בזמן (צבא וכל זה), אבל עדיין, אין שום דבר שיש לו השפעה כזו גדולה עלי כמו לכמה דקות של מוזיקה. תנו לי את זמן הדרים\אופת'\קאמלוט\פיין\ביונד טוויילייט היומי שלי, ורוב הסיכויים שאני אהיה בסדר. קחו את העובדה הזו ותוסיפו אותה לעובדת היותי רומנטיקן עקשן וחובב פילוסופיה ותבינו שיש לי דעות מוצקות מאוד לגבי מוזיקה, יותר נכון לאיך מוזיקה צריכה להיות. כמו הרבה מהדעות שלי, שנוטות להיות קיצוניות וקשוחות, הדעות שלי לגבי מוזיקה לא זוכות להרבה אהדה. יכול להיות שזה בגלל איך שאני מציג אותן, ויכול להיות שזה סתם בגלל שאף אחד לא מבין אותי כראוי. בכל אופן, אני רוצה לפרוש פה כמה מהן, לאיזשהו צורך לא ברור של התבטאות אישית שכזו.
דבר ראשון שאני רוצה להגיד זה שבתחילתו וסופו של דבר מוזיקה היא שני דברים – כלי להבעה ורעיון אמורפי שמחבר בין אנשים. אנחנו, או יותר נכון אותם אנשים שיוצרים מוזיקה (לא אני, בהתחשב בעובדה שניסיתי וכשלתי, אבל אולי יום אחד), יוצרים מוזיקה בשביל להביע איזשהו חלק מעצמם. כולנו מכירים את הקלישאה הידועה, המוזיקאי שהמוזיקה בוערת בנפשו והוא ממהר לכתוב שיר על כל דבר שמסעיר את רוחו. אבל מוזיקה היא הרבה יותר פשוטה מזה, משום שדווקא בינגוד לדעה הרווחת, המשמעות הגדולה ביותר נחה בפשטות. מעבר לביטוי מוחלט של רגשות הכותב, מוזיקה היא סוג של צורת תקשורת, איזשהו מדיום תקשורתי בדומה לטלוויזיה למשל או לעיתון שבא כדי להעביר מסרים בין אדם לאדם. כאן בא לידי ביטוי ההקשר התרבותי של הצריכה כמו שירצו טובי הפרופסורים לתקשורת. בקצרה הרעיון הוא כזה – הכותב רוצה להעביר רעיון מסוים לקהל מסוים, כדי להעביר את המסר בצורה המקסימלית הוא צריך להתאים את סגנון המוזיקה (או את המסר עצמו, אבל בהנחה שרוב יוצרי המוזיקה לא היו מתפשרים בהכרח על המסר כמו שעושים, למשל, רוב מפיקי תוכניות הטלוויזיה) לקהל היעד שלו. ההתאמה הזו מתבצעת לפי המתאר הפסיכולוגי והתרבותי של הפרט הצורך את המוזיקה. במילים פשוטות, אם אני רוצה להעביר את המסר שלי לאמריקאי הפשוט ומטה אני אקח בחשבון שאני רוצה מוזיקה פשוטה יחסית (ולקחת את זה כמובן גם בחשבון בזמן כתיבת הליריקה), משהו מאוד אוניברסלי, לא קיצוני לשום כיוון, כזה שיתאים לאוזן ממוצעת ומטה. רוב הפופ, הרוק הקל והפולק פונים לאוזן הזו ולכן הלחנים של הסגנונות האלה פשוטים יחסית.
עכשיו, אחרי שהסברנו בצורה מפוכחת מה זו מוזיקה ברמה הפשוטה ביותר – איזשהו קשר רגשי ורעיוני בין היוצר לקהל יעד, שכמובן תלוי ומשתנה בשל הרבה תנאים בדרך שבין מוחו של הכותב לאוזנו של המאזין, נשאלת השאלה מה זו "מוזיקה אמיתית" כמו שאנו נוטים לשמוע הרבה בדיונים מסוג זה. שוב, פה באים לידי ביטוי ההקשרים התרבותיים של המאזין. במקרה שלי, שכן אנחנו דנים פה בדעות שלי אחרי הכל, הדעה שלי לגבי מהי "מוזיקה אמיתית" נובעת משני רעיונות.
הראשון הוא שמוזיקה מורכבת למעשה משני גורמים - רעיון או מסר או רגש כלשהו, ומלודיה (אפשר להגיד גם שזו הצורה המופשטת של הרגש, שכן שינוי קל שבקלים במלודיה יכול להשפיע על אופי השיר בצורה קיצונית). לדעתי הגורם השני, מלודיה, הוא הגורם החשוב ביותר שכן לא חסרה מוזיקה טובה שאין בה מילים או מסר מובהק, כגון מוזיקה קלאסית, אך בלי מלודיה, מוזיקה לא יכולה להתקיים. נשאלת השאלה איפה נמתח הקו בין דקלום לבין מוזיקה, או לחילופין בין אוסף של נקישות למוזיקה. לטעמי הקו עובר בצורה הברורה ביותר בהצטרפות התו הראשון. רבים קוראים לראייה זו מיושנת משום שכה רבים מסגנונות המוזיקה המודרניים מורכבים מליין בולט ומאוד מרכזי של תופים (למשל ברוב שירי ההיפ-הופ או הטראנסים). דעתי בנושא היא שבעזרת תופים בלבד אי אפשר להביע רגשות. זה כמו להשתמש במילה אחת ולקרוא לזה שפה. שפה, כמו מוזיקה, נועדה להעביר רעיון מורכב או מניפה רחבה של רגשות. שפה צריכה להיות מגוונת, רבת פנים וגוונים, היא צריכה להכיל בתוכה את כל האפשרויות הקיימות לצורך התבטאות, שכן אם לא כך היה לא היינו יכולים למסגר את הרעיון שאנחנו רוצים להעביר והמחשבה שלנו היתה תקועה (אגב, מי יודע מכמה מהרגשות והרעיונות שלנו אנחנו מתעלמים בצורה תת-מודעת משום שהמוח שלנו לא מסוגל לבטא אותו בצורה של מילים משום שהן אינן קיימות בשפה שלנו. אבל זה כבר נושא למאמר אחר). לכן שפה, כמו מוזיקה, לא יכולה להתקיים על מילה אחת או על "גוון" אחד. בהקשר של מוזיקה – אנחנו לא יכולים לבטא את מגוון הרגשות העצום שאנחנו רוצים להכיל במוזיקה אמיתית בעזרת תופים בלבד. תופים וביט הם חלקים חשובים והכרחיים במוזיקה, אלוהים יודע כמה פעמים נרעדתי מהתרגשות רק בגלל שינוי מקצב של הבס בשיר מסוים שנתן לשיר תחשוה שונה לחלוטין, אבל הם לא יכולים למלא תפקיד יחיד ביצירת מוזיקה משום שהם, בפני עצמם, לא מביעים שום רגש (חוץ מאגרסיה טהורה).
הרבה אנשים יכולים להתערב כאן ולתת בתור דוגמא את התרבויות האנושיות הראשונות שלהם רוב המוזיקה היתה תיפוף טהור ותו לא. הנה לך, הם היו אומרים, תרבויות ראשוניות, חופשיות מתאבת הבצע שמשפיעה על המוזיקה המודרנית, חופשיות מכבלי המחשבה המודרניים, מוזיקה אמיתית וטהורה שנובעת מתמצית ההוייה האנושית, שכן הנה הם, אותם אנשים ראשונים, עוד לא פיתחו את רגשות החברה שלהם, והם יוצרים בהתפרצויות של רגש טהור. זו מוזיקה אמיתית, הם היו אומרים. ואני אומר שבהקשר התרבותוי של אותם אנשים קדמונים זו אכן היתה מוזיקה אמיתית שכן אלו היו הרגשות שהם הרגישו – פחד, כעס, יצר השרדות. רגשות בועטים וחזקים רגשות בעלות תחושה חדה כמו להב של סכין, תחושות מתפרצות שיכולות להתפרש כהלמות תופים. כשאדם קדמון הלם בתוף באקסטזה, המסר שהוא העביר לחברו היה ברור. יכול להיות שבגלל זה מוזיקה כזו פופלארית כ"כ היום. הרי בבסיסן אין כ"כ הרבה הבדל בין אותה מוזיקת תופים פרימיטיבית למוזיקת הטראנס המודרנית. אולי זו איזשהי התחברות המונית של בני האדם המודרניים להתחבר למקורות החייתיים של הנפש שלהם, האיד כמו שפרויד היה קורא לזה.
בכל אופן, לדעתי מוזיקה אמיתית צריכה להיות כלי של ביטוי אישי. כלי רחב ומגוון בעל גוונים וצבעים רבים ככל האפשר. כזו שיכולה להכנס לתוך נפשו של היוצר ולציירה על כל פניה השונים והמגוונים. שכן לבני האדם יש פנים רבים, גם אם אנחנו מציגים רק פן אחד של האישיות שלנו כלפי חוץ, בתוכנו כולנו מגוונים ובעלי פנים רבות. מוזיקה אמיתית צריכה להיות כזו שמגרדת את הפנים האלה או לפחות נותנת ליוצר את האפשרות לעשות את זה.
בניגוד למה שניתן לחשוב מהדעה שרשמתי לעיל, זה לא בהכרח אומר שכל המוזיקה צריכה להיות רצינית ותהומית ולבטא את מחשבותיו ורגשותיו האפלים ביותר והדחוקים ביותר של היוצר. מוזיקה יכולה לנבוע גם משמחה או ממחשבה טהורה. היא יכולה פשוט לפרוץ החוצה ברגע של שכרות או בין פרצי צחוק. היא יכולה להתפתח כבדיחה בין חברים או כצופן במשחק של ילדים. מוזיקה היא, כאמור, רב גונית, ויש לזכור כי עמוק ומשמעותי לאו דווקא אומר אפל ורציני, שכן, כפי שאמרתי קודם, המשמעות נחה דווקא בפשטות.
העיקרון השני שעליו מבוססת דעתי בנוגע ל"מוזיקה אמיתית" היא הרגש או הכוונה שמאחורי המוזיקה. כלומר, כשמוזיקאי מסוים בא לכתוב את המוזיקה שלו איזו כוונה נמצאת במוחו כשהוא מתכנן את המוזיקה שלו. האם המוזיקה שהוא יוצר נועדת לבטא את עצמו, את רעיונותיו, את רגשותיו? האם היא נובעת מהפנים הרבות שבנפשו? האם היא באמת מעבירה את המסר שלו? או האם הוא יוצר לצרכי פרנסה? האם הוא יוצר מוזיקה בשביל כסף? פרסום? תהילה? לטעמי מוזיקה שנוצרת רק כדי להרוויח כסף היא לא "טהורה" (כאן אני יכול להבין למה הדעות שלי נתקלות באנטגוניזם, טהור זו מילה שיש לה קונוטציות מאוד רעות לרוב, בעיקר בגלל שהיא מאוד קיצונית וחד משמעית). במקרה ויוצר מוכן להתפשר על מהות המסר שלו הרי שהמוזיקה פגומה שכן אחד משני הגורמים שמרכיב מוזיקה "אמיתית" כמו שהגדרתי אותה קודם נפגע. במילים אחרות אני לא מוצא את מוזיקת הפופ המודרנית, שהרעיונות המועברים בעזרתה סובבים בעיקר סביב מסיבות ורגשות שטחיים, מוזיקה אמיתית, משום שהיא לא נובעת מרגש או רעיון. היא נובעת אך ורק מצורך כלכלי של חברות תקליטים להניע את גלגלי התעשייה. אני כמובן מבין שהסיבה היחידה שהמוזיקה הזו מצליחה כ"כ היא בגלל שזוהי למעשה השתקפות הדור (שכן כל דור משתקף למעשה במוזיקה שלו, או בהיבט הרחב יותר באומנות שהוא יוצר באופן כללי) שאנו חיים בו. אנשים היום לא מסוגלים להסתכל מעבר להנאות החיים היומיומיים שלהם. רובה המוחלט של החברה האנושית ביומינו לא מנסה להתעמק במשמעויות החיים הדקות או אפילו ברגשותיהם שנמצאים ולו במעט מתחת לפני השטח. כל שחשוב הוא שמחה רגעית, סיפוק מיידי של צרכים בדמות מסיבות, אלכוהול, סמים ומין. והמוזיקה שהדור שלנו יוצר נוצרת בדמות החברה הזו – זו שמקדשת מין כסם החיים העליון, ורואה באורח חיים זועק וצעקני כאמת מוסר הכרחית. אני יכול לתת אינספור דוגמאות לשירי פופ והיפ-הופ שעמדו בראש מצעדי הפזמונים שעסקו אך ורק בנושאים האלה.
הביקורת שלי לגבי המוזיקה המודרנית היא רבה, והיא למעשה משקפת את דעתי על החברה שאנו חיים בה, אבל זה כבר נושא רחב יותר שאני יכול לדבר עליו שעות והוא לא לחלוטין קשור לנושא המוזיקה עליו באתי לדבר.
אני חשוב שאפשר לסכם ולהגיד שאני מוצא שמוזיקה היא חלק גדול מתכלית החיים. מוזיקה שאפשר לעצום את העיניים ולהסחף איתה, לתת לה לצבוע את האור שמתחת לעפעפיים ואת הנפש שלנו. לתת לה לשפוך עלינו גוונים בהירים כשהיא שמחה וקופצנית או למשוך עלינו במשיכות מכחול איטיות ומחושבות עצב ומלנכוליה בעזרת גוונים אפלים. מוזיקה היא משהו שנובע מהנפש ומקשר בין אנשים, היא משהו שמתפרץ החוצה דרך הידיים לתוףך הכלי ומשם לעור התוף ומשם למוח. היא משהו שגורם לך להזיז את הגוף בצורה לא רצונית, אפילו אם זה רק ניד ראש, תיפוף קטן של האצבע על השולחן או צמרמורת קלה במעלה הגב. מוזיקה זה משהו שאתה מגיב אליה בצורה רגשית. מוזיקה אמיתית היא לא משהו שאתה פשוט מקשיב לו, מוזיקה אמיתית היא משהו שאתה משתתף בו בצורה אקטיבית או פאסיבית בין אם אתה מודע לכך או לא, בנפשך, במוחך או בגופך. מוזיקה אמיתית היא כזו שמעבירה מסר, כזו שחותכת את האוויר ונכנסת ישר לתוך מוחינו, כזו שיכולה לשנות את פני ההיסטוריהה בשינוי הקל ביותר של התדרים שעוברים באוויר. כזו שיכולה לגרום לך לשכוח, ולו לרגע קט, את הגדולה שבדאגות. כזו שמרימה אותך מהכיסא וגורמת לך להיות, לרגע אחד, מישהו אחר, מוח אחר, נפש אחרת. מקלט רגשי מהכלא הזה שאנחנו קוראים לו עצמינו.
במילותיו של שלמה ארצי – "לוקח את הגיטרה ומנגן לך, דרך הידיים, את נשמתי". 

תו ראשון

שלום לכם, האמיצים.

פתחתי בלוג זה משום שיש לי הרבה מה להגיד על מוזיקה. מי שמכיר אותי, ועוקב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק שלי מכיר היטב את ההרצאות הארוכות שלי על מוזיקה, להקות, מטאל ועוד שאר נושאים כאלה. חשבתי שבטח נמאס לו, לפייסבוק, שאני מנצל אותו לצרכיי האישיים, ולכן החלטתי לרכז את כל מה שיש לי להגיד בבלוג. כן, בלוג, תחיו עם זה. ראשית אני אפרסם דברים ישנים שכתבתי, ולו רק לצורך הסדר הטוב, לכן אל תתפלאו אם הפוסטים הראשונים ייראו מוכרים (למרות שאני בספק אם רבים קראו אותם כלל), אך לאחר מכן אתחיל לכתוב יותר בחופשיות - דעות על אלבומים, סיקורים, דברים שמצאתי ביוטיוב, המלצות וכל דבר כזה שאראה לנכון. אחרי הכל, זה הבלוג שלי.
בקיצור, אם מוזיקה מעניינת אתכם, גם אם אתם לא חובבי מטאל גדולים, אני מזמין אתכם לעקוב אחרי (באנגלית אומרים Bear with me. למרות שאף פעם לא הבנתי למה דוב זו אטרקציה כזו גדולה) ואולי תשמעו קצת דברים חדשים ומעניינים, בתקווה.

תהנו,
ליאור