ספטמבר הביא איתו שני אלבומים שחיכיתי להם זמן רב - Heritage של Opeth ו-A Dramatic Turn of Events של Dream Theater. למעשה, הם יצאו באותו יום. אבל הדמיון בין שני האלבומים לא נגמר שם - שני האלבומים מהווים את ההוצאה השלישית של הלהקה בלייבל רואדראנר ובנוסף שניהם יצאו אחרי עזיבה של חבר להקה (מייק פורטנוי בדרים, פר וייברג באופת'). שתי ענקיות הפרוג האלה הגיעו לאלבום הזה עם הרבה מה להוכיח. דרים באה להוכיח שהיא מסוגלת להמשיך לייצר מוזיקה טבוה גם אחרי שהמנהיג שלה והרוח החיה בלהקה עזב, אופת' באה להוכיח שהשנים הראו את אותותיהם על חברי הלהקה ושהם התבגרו ומסוגלים לייצר מוזיקה אחרת, בוגרת יותר, שונה לחלוטין ממה שהם עשו עד כה.
וכאן בעצם נגמרת ההשוואה בין הלהקות והאלבומים. שני האלבומים האלה מהווים ציוני דרך שונים לחלוטין, והם שונים בתכלית האחד מהשני מוזיקלית.
האחד, אלבום פרוג-מטאל קלאסי. הרבה קלידים, סולואים וירטואוזים, ליריקת פנטזיה וריפים כבדים לצד קטעים קלילים של פסנתר וגיטרה אקוסטית. השני אלבום פרוג-רוק שכאילו יובא לנו ישירות מה-70s, אם כי אולי טיפה כבד יותר.
אז מה אפשר ללמוד מהאלבומים האלה בעצם? בואו נבחן כל אלבום בפני עצמו. נתחיל מדרים.
דרים החלה את דרכה בשנת 1985 כשמייק פורטנוי, ג'ון פטרוצ'י וג'ון מיונג נפגשו בביה"ס למוזיקה בבארקלי והחליטו להקים להקה. האלבומי םהראשונים שלהם היו אלבומי פרוג מטאל חדשני ופורץ גבולות שהותירו את חותמם על הסגנון המוזיקלי הזה עד היום. כמעט כל לחהקות הפרוג מטאל שקיימות היום מושפעות במידה כזו או אחרת מדרים, וכמה אפילו נשמעות כמו תעתיק מדויק אך פחות טוב. ההבדל בין דרים לבין כל יתר להקות החיקוי האלה תמיד היה במקוריות, בצלילים החדשניים, בריפים המעניינים ובמוזיקאליות שאין כמותה בעולם המוזיקה המודרנית. עם השנים, ולאחר מספר שינויים פרסונליים, הלהקה התייצבה לה בראש עולם הפרוג מטאל ובכלל. חברי הלהקה התחתנו, והלידו ילדים, והנגינהו יצירת המוזיקה נכנסה לשגרה. הבעיה עם שגרה במוזיקה היא שהיא יוצרת מוזיקה משעממת. וזו באמת היתה הבעיה שמולה עמדו חברי דרים ת'יאטר. מייק פורטנוי, מנהיגה הבלתי מעורער של הלהקה, הבנאדם שקבע את הכיוון המוזיקלי של כל האלבומים האחרונים שלהם, כתב חלק נרחב מהשירים שלהם, ובאופן כללי היווה את המצפן המוזיקלי של ההרכב, החליט שנמאס לו מהשגרה. הוא הציע לצאת להפסקה ולהתארגן מחדש. אך יתר חברי הלהקה לא הסכימו איתו כך שהוא נאלץ לעזוב. במקומו גויס מייק מנגיני, מתופף מוכשר מאוד שזכה לפרסים והרבה ביקורות חיוביות.
וזה בעצם הרקע ליצירת האלבום הזה, האחד עשר במספר של הלהקה. רבים ממעריצי הלהקה תהו לאיזה כיוון תפנה הלהקה עכשיו כשפורטנוי איננו. האם תמשיך בכיוון המטאליסטי הכבד שהתחיל פורטנוי באלבומים האחרונים, או תחזור למקורות הפרוגרסיביים ותנמיך קצת את הדיסטורשן או שמא בכלל תפנה לכיוון אחר ולהשפעות אחרות. למעשה, השאלה היתה מי יתפוס פיקוד מעכשיו, האם יהיה זה פטרוצ'י, שנדמה כי הוא הצד המלודי יותר בחבורה, או שאולי ג'ורדן רודס הקלידן בעל המקורות הקלאסיים שנוטה יותר לכיוון האלקטרוני. בכל מקרה, האלבום הזה פיתח הרבה ציפיות ושאלות.
גם אני נכלל עם מעריצי הלהקה שחושבים כי הכיוון שאליו דרים הלכו היה לא טוב ומאוד קיוויתי שבאלבום הזה דרים יראו אומץ אמיתי ויחליטו לחזור לשורות הפרוגרסיב, ויחזרו ליצור מוזיקה מורכבת ומעניינת שתהיה שונה ממה שהם עושים בד"כ.
התבדיתי.
האלבום הוא אלבום דרים קלאסי, אולי הכי קלאסי שיש. יש בו כל דבר שיש בכל אלבום של דרים. פטרוצ'י עושה סולואים אינסופיים, רודס נכנס מדי פעם בקטעים קלאסים (מעולים, ד"א. טיפה חבל שזה לא לוקח חלק גדול ויתר במוזיקה של דרים), ואפילו את מיונג שומעים פתאום אחרי שהוא נעלם לחלוטין בבאלנס באלבומים האחרונים. בקשר למנגיני, אין ספק שמבחינה הטכנית הבנאדם הוא מכונה משומנת לא פחות מפורטנוי. טכניקה לא חסר לבחור. מה שכן חסר לו זה הגיוון והחוכמה המוזיקלית. בזמן שפורטנוי ידע לשנות לחלוטין אווירה מוזיקלית בעזרת שינוי מקצב בבייס דראם, מנגיני דבק בתיפוף די קבוע ולא כ"כ יצירתי. כן, הוא מתופף מהר, כן, יש לו מערכת ענקית שהוא יודע להשתמש בה היטב, כן, קשה לפעמים לעקוב אחרי המקצבים שלו, אבל זה לא זה. ובכלל, אני חושב שזו השורה התחתונה של האלבום הזה - זה מה שקורה כשלוקחים את דרים ת'יאטר ומוציאים מהם את היצירתיות. מקבלים אלבום טוב, הרבה מלודיה, הרבה טכניקה, קצת קטעים כבדים, קצת קטעים שקטים יותר בשביל הגיוון וזהו פחות או יותר. זה ללכת על בטוח, בלי סיכונים מיותרים. יש פה שירים שנשמעים כמו דברים מ-Falling into Infinity, יש דברים שנשמעים כמו מ-Six Degrees of Inner Turbulence ויש דברים שנשמעים כמו מ-Train of Thought. עצם העובדה שניתן לעשות השוואה כזו מלמדת אותנו שאין פה משהו חדש. אפילו השירים הארוכים באלבום שעוברים את ה-10 דקות, לא משתנים ונשארים פחות או יותר על אותה רמה לאורך כל השיר, מה שלא בדיוק מתאים ללהקת פרוג. והכי גרוע הוא שביחד עם היצירתיות המוזיקליות דרים איבדה דבר נוסף עם עזיבתו של פורטנוי וזה גיוון לירי. בעבר היו שני כותבי מילים עיקריים בדרים, פורטנוי ופטרוצ'י, כשגם לאברי הסולן ומיונג תרמו מדי פעם שיר או שניים. בשנים האחרונות פטרוצ'י התחיל לכתוב ליריקה מוזרה, כל מני סיפורי פנטזיה שונים ולא כ"כ מעניינים, בעוד שפורטנוי נשאר נאמן לנושאים אישיים כמו היחסים שלו עם אביו שנפטר או הגמילה שלו מאלכוהול. הרמה השתנתה בהתאם, הליריקה של פורטנוי נטתה להיות טובה יותר מהליריקה של פטרוצ'י. ועכשיו, כשפורטנוי איננו, פטרוצ'י השתלט לחלוטין על מושכות המילים באלבום, ולפחות לפי תחושתי האישית מדובר בכשלון חרוץ. הרבה שורות חוזרות על עצמן, אין גיוון, אין עניין, ובאופן כללי אין מעוף, קצת כאילו הוא חוזר על אותה נוסחא משעממת. שגרה.
וזה מה שיש לי להגיד על האלבום הזה. זה אלבום טוב, אין ספק. הוא מלודי מאוד, מאוד עוצמתי, יש בו מספר שירים לא רעים, ואין לי ספק שאני אשמע חלקים ממנו עוד, אחרי הכל זו בכל זאת דרים. עם זאת, דרים איבדו את מה שהבדיל ביניהם לבין להקות החיקוי, את היצירתיות והחדשנות, אותם הם הקריבו לצורך בטחון ושגרה. חבל.
מול זה ניצב האלבום השני - Heritage שהוא ההפך המוחלט מזה. אופת' מגיעים ללהקה הזו אחרי מספר אלבומים מצליחים במיוחד, אותם הפיק סטיבן ווילסון האגדי וכביכול, לפחות לפי הנראה לעין, לא היה טעם בשינוי. כן, היתה איזושהי נוסחאתיות - פרוג מטאל משולב עם דת' מטאל עם הרבה מלודיות אפלות, אבל היא עבדה והמעריצים לא שבעו ממנה. ובכל זאת, נדמה שמשהו נדלק שמה בראש של מייקל אקרפלדט, סולן ומנהיג הלהקה, והוא החליט לשנות כיוון לחלוטין. קודם כל, הוא אמר, אין יותר גראולים. שנית, אין יותר מטאל. לפחות לא מטאל קיצוני וכבד כמו זה שהלהקה נוהגת לעשות. מי שחשב, לפיכך, שבאלבום הזה ישמע משהו כמו Damnation האלבום הרגוע והשקט היחיד שהלהקה הוציאה בעבר, התבדה גם כן, משום שמדובר באלבום שונה בתכלית.
כבר מצלילי הפתיחה האלבום הזה נשמע שונה. השיר הראשון מוקדש כולו לנגינת פסנתר איטית ומלנכולית, אך שונה במעט ממה שהלהקה עושה בד"כ. השירים הבאים כבר מפגינים את השינוי בצורה טובה הרבה יותר, הרבה יותר קטעים על גיטרה קלאסית, הרבה יותר מעברי קלידים, ומעל הכל הרבה יותר מורכבות מוזיקלית. ובכל זאת, אופת' עדיין שם. כשאני שומע את האלבום הזה אני לא חושב לרגע שאני שומע משהו אחר. הכניסות של התופים, הגרוב של הבאס (המעולה. לעיתים הוא ממש עושה את השיר), המלודיות המשונות, הדיסוננס בשירה, מרבדי הקלידים, זו עדיין אופת' שכולנו אוהבים פשוט באריזה מעט שונה. שיר אחד שמפגין זאת בצורה טובה הוא I Feel The Dark שנשמע לעיתים ממש כמו משהו מ-Blackwater Park. לעומתו שירים כמו Nepenth מציגים את אופת' החדשה הרבה יותר, עם חלקים כמעט פסיכדליים, ריף גיטרה שקט, מעבר לקטע יותר קצבי עם המון גרוב בבאס וחזרה לליין הפסיכדלי.
עוד דבר ששונה מאוד בין שני האלבומים היא הליריקה. בעוד הליריקה של דרים, כאמור, מתמקדת בכל מני עולמות פנטסטיים, בשאמאנים, שליטים עריצים ומלאכים, הליריקה של אופת' היא הרבה יותר עמוקה ועמומה ונשמעת כמו משהו ממאסה אקזיסטנציאליסטית.
הדבר היחיד שאיכזב אותי באלבום הזה, למעשה, היה העטיפה. התמונה ששוחררה לפני שהאלבום יצאה היתה, לדעתי, אחת מהעטיפות היפות ביותר שנוצרו אי פעם לאלבום. למעשה, אחת הסיבות שבגללן בכלל רציתי לקנות את האלבום הזה היתה בגלל העטיפה (יש לי קטע כזה). עם זאת, כשקיבלתי את העטיפה התאכזבתי. התמונה הקדמית אומנם מדהימה כמו שידעתי שתהיה, אבל יתר האלבום מעוצב בצורה חובבנית, עם פונט שמתאים ללהקת גאראג' שנוציאה אלבום ראשון באיזה לייבל קטן ולא מוכר, ולא לענקית מטאל כמו אופת' שחתום באחד הלייבלים הגדולים בעולם. באמת חבל.
אני חושב שהדבר המעניין ביותר הוא ההשוואה בין השניים. אז בואו נסכם. שני האלבומים יצאו באותו יום לשתיים מהלהקות הגדולות והמשפיעות ביותר בפרוג מטאל. מדובר בשני אלבומים שונים מאוד שמלמדים אותנו שני לקחים על הלהקות הללו. האחד הוא אלבום שמראה על שיטתיות, גישה פרקטית, שגרה ואולי אפילו פחד משינוי, השני הוא אלבום חדשני, מקורי, משהו שלא נשמע כמותו בעולם הפרוג מטאל כבר שנים רבות. אפשר ללמוד מזה הרבה לאן מועדות פניהן של שתי הלהקות. דרים כבר הוכיחו את עצמם כנגנים מעולים, בין הטובים בעולם בתחומם, ולכן הם ימשיכו להוציא אלבומים בשנים הקרובות, שכולם ישמעו פחות או יותר אותו דבר, הם ימשיכו לצאת לסיבובי הופעות ולמשוך אחריהם מיליוני מעריצים. אבל אין מה לעשות, החבר'ה האלה איבדו את מה שהיה יכול להפוך אותם לאלילי פרוג מטאל לעולם ועד. אופת', לעומתם, פותחת דף חדש. כמו להקה דחשה לחלוטין יש לה רק לאן לעלות. הכיוון המוזיקלי החדש מעניין ומסקרן, אבל מה שיותר חשוב בו זה לא בהכרח המוזיקה עצמה כי אם המסר שבו - אנחנו מסרבים לקפוא על השמרים ולהכנע לשגרתיות, אנחנו לא נעשה מוזיקה שחוזרת על עצמה, אנחנו נחדש ונשנה וניצור דברים חדשים, כי אנחנו להקת פרוג, וזה מה שלהקות פרוג עושות. וזו, לדעתי, תכונה שיש רק לגדולים ביותר. תנו להם עוד שניים-שלושה אלבומים כאלה והשם אופת' ייזכר עוד שנים רבות כאחת מהלהקות הגדולות ביותר בהיסטוריה.
והנה, כדוגמא שני השירים הטובים ביותר לדעתי בכל אחד מהאלבומים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה