אני חושב שאין נושא שחוזר על עצמו בחיים שלי כמו מוזיקה. אני חי על מוזיקה, אולי פחות היום מאשר פעם בשל מחסור בזמן (צבא וכל זה), אבל עדיין, אין שום דבר שיש לו השפעה כזו גדולה עלי כמו לכמה דקות של מוזיקה. תנו לי את זמן הדרים\אופת'\קאמלוט\פיין\ביונד טוויילייט היומי שלי, ורוב הסיכויים שאני אהיה בסדר. קחו את העובדה הזו ותוסיפו אותה לעובדת היותי רומנטיקן עקשן וחובב פילוסופיה ותבינו שיש לי דעות מוצקות מאוד לגבי מוזיקה, יותר נכון לאיך מוזיקה צריכה להיות. כמו הרבה מהדעות שלי, שנוטות להיות קיצוניות וקשוחות, הדעות שלי לגבי מוזיקה לא זוכות להרבה אהדה. יכול להיות שזה בגלל איך שאני מציג אותן, ויכול להיות שזה סתם בגלל שאף אחד לא מבין אותי כראוי. בכל אופן, אני רוצה לפרוש פה כמה מהן, לאיזשהו צורך לא ברור של התבטאות אישית שכזו.
דבר ראשון שאני רוצה להגיד זה שבתחילתו וסופו של דבר מוזיקה היא שני דברים – כלי להבעה ורעיון אמורפי שמחבר בין אנשים. אנחנו, או יותר נכון אותם אנשים שיוצרים מוזיקה (לא אני, בהתחשב בעובדה שניסיתי וכשלתי, אבל אולי יום אחד), יוצרים מוזיקה בשביל להביע איזשהו חלק מעצמם. כולנו מכירים את הקלישאה הידועה, המוזיקאי שהמוזיקה בוערת בנפשו והוא ממהר לכתוב שיר על כל דבר שמסעיר את רוחו. אבל מוזיקה היא הרבה יותר פשוטה מזה, משום שדווקא בינגוד לדעה הרווחת, המשמעות הגדולה ביותר נחה בפשטות. מעבר לביטוי מוחלט של רגשות הכותב, מוזיקה היא סוג של צורת תקשורת, איזשהו מדיום תקשורתי בדומה לטלוויזיה למשל או לעיתון שבא כדי להעביר מסרים בין אדם לאדם. כאן בא לידי ביטוי ההקשר התרבותי של הצריכה כמו שירצו טובי הפרופסורים לתקשורת. בקצרה הרעיון הוא כזה – הכותב רוצה להעביר רעיון מסוים לקהל מסוים, כדי להעביר את המסר בצורה המקסימלית הוא צריך להתאים את סגנון המוזיקה (או את המסר עצמו, אבל בהנחה שרוב יוצרי המוזיקה לא היו מתפשרים בהכרח על המסר כמו שעושים, למשל, רוב מפיקי תוכניות הטלוויזיה) לקהל היעד שלו. ההתאמה הזו מתבצעת לפי המתאר הפסיכולוגי והתרבותי של הפרט הצורך את המוזיקה. במילים פשוטות, אם אני רוצה להעביר את המסר שלי לאמריקאי הפשוט ומטה אני אקח בחשבון שאני רוצה מוזיקה פשוטה יחסית (ולקחת את זה כמובן גם בחשבון בזמן כתיבת הליריקה), משהו מאוד אוניברסלי, לא קיצוני לשום כיוון, כזה שיתאים לאוזן ממוצעת ומטה. רוב הפופ, הרוק הקל והפולק פונים לאוזן הזו ולכן הלחנים של הסגנונות האלה פשוטים יחסית.
עכשיו, אחרי שהסברנו בצורה מפוכחת מה זו מוזיקה ברמה הפשוטה ביותר – איזשהו קשר רגשי ורעיוני בין היוצר לקהל יעד, שכמובן תלוי ומשתנה בשל הרבה תנאים בדרך שבין מוחו של הכותב לאוזנו של המאזין, נשאלת השאלה מה זו "מוזיקה אמיתית" כמו שאנו נוטים לשמוע הרבה בדיונים מסוג זה. שוב, פה באים לידי ביטוי ההקשרים התרבותיים של המאזין. במקרה שלי, שכן אנחנו דנים פה בדעות שלי אחרי הכל, הדעה שלי לגבי מהי "מוזיקה אמיתית" נובעת משני רעיונות.
הראשון הוא שמוזיקה מורכבת למעשה משני גורמים - רעיון או מסר או רגש כלשהו, ומלודיה (אפשר להגיד גם שזו הצורה המופשטת של הרגש, שכן שינוי קל שבקלים במלודיה יכול להשפיע על אופי השיר בצורה קיצונית). לדעתי הגורם השני, מלודיה, הוא הגורם החשוב ביותר שכן לא חסרה מוזיקה טובה שאין בה מילים או מסר מובהק, כגון מוזיקה קלאסית, אך בלי מלודיה, מוזיקה לא יכולה להתקיים. נשאלת השאלה איפה נמתח הקו בין דקלום לבין מוזיקה, או לחילופין בין אוסף של נקישות למוזיקה. לטעמי הקו עובר בצורה הברורה ביותר בהצטרפות התו הראשון. רבים קוראים לראייה זו מיושנת משום שכה רבים מסגנונות המוזיקה המודרניים מורכבים מליין בולט ומאוד מרכזי של תופים (למשל ברוב שירי ההיפ-הופ או הטראנסים). דעתי בנושא היא שבעזרת תופים בלבד אי אפשר להביע רגשות. זה כמו להשתמש במילה אחת ולקרוא לזה שפה. שפה, כמו מוזיקה, נועדה להעביר רעיון מורכב או מניפה רחבה של רגשות. שפה צריכה להיות מגוונת, רבת פנים וגוונים, היא צריכה להכיל בתוכה את כל האפשרויות הקיימות לצורך התבטאות, שכן אם לא כך היה לא היינו יכולים למסגר את הרעיון שאנחנו רוצים להעביר והמחשבה שלנו היתה תקועה (אגב, מי יודע מכמה מהרגשות והרעיונות שלנו אנחנו מתעלמים בצורה תת-מודעת משום שהמוח שלנו לא מסוגל לבטא אותו בצורה של מילים משום שהן אינן קיימות בשפה שלנו. אבל זה כבר נושא למאמר אחר). לכן שפה, כמו מוזיקה, לא יכולה להתקיים על מילה אחת או על "גוון" אחד. בהקשר של מוזיקה – אנחנו לא יכולים לבטא את מגוון הרגשות העצום שאנחנו רוצים להכיל במוזיקה אמיתית בעזרת תופים בלבד. תופים וביט הם חלקים חשובים והכרחיים במוזיקה, אלוהים יודע כמה פעמים נרעדתי מהתרגשות רק בגלל שינוי מקצב של הבס בשיר מסוים שנתן לשיר תחשוה שונה לחלוטין, אבל הם לא יכולים למלא תפקיד יחיד ביצירת מוזיקה משום שהם, בפני עצמם, לא מביעים שום רגש (חוץ מאגרסיה טהורה).
הרבה אנשים יכולים להתערב כאן ולתת בתור דוגמא את התרבויות האנושיות הראשונות שלהם רוב המוזיקה היתה תיפוף טהור ותו לא. הנה לך, הם היו אומרים, תרבויות ראשוניות, חופשיות מתאבת הבצע שמשפיעה על המוזיקה המודרנית, חופשיות מכבלי המחשבה המודרניים, מוזיקה אמיתית וטהורה שנובעת מתמצית ההוייה האנושית, שכן הנה הם, אותם אנשים ראשונים, עוד לא פיתחו את רגשות החברה שלהם, והם יוצרים בהתפרצויות של רגש טהור. זו מוזיקה אמיתית, הם היו אומרים. ואני אומר שבהקשר התרבותוי של אותם אנשים קדמונים זו אכן היתה מוזיקה אמיתית שכן אלו היו הרגשות שהם הרגישו – פחד, כעס, יצר השרדות. רגשות בועטים וחזקים רגשות בעלות תחושה חדה כמו להב של סכין, תחושות מתפרצות שיכולות להתפרש כהלמות תופים. כשאדם קדמון הלם בתוף באקסטזה, המסר שהוא העביר לחברו היה ברור. יכול להיות שבגלל זה מוזיקה כזו פופלארית כ"כ היום. הרי בבסיסן אין כ"כ הרבה הבדל בין אותה מוזיקת תופים פרימיטיבית למוזיקת הטראנס המודרנית. אולי זו איזשהי התחברות המונית של בני האדם המודרניים להתחבר למקורות החייתיים של הנפש שלהם, האיד כמו שפרויד היה קורא לזה.
בכל אופן, לדעתי מוזיקה אמיתית צריכה להיות כלי של ביטוי אישי. כלי רחב ומגוון בעל גוונים וצבעים רבים ככל האפשר. כזו שיכולה להכנס לתוך נפשו של היוצר ולציירה על כל פניה השונים והמגוונים. שכן לבני האדם יש פנים רבים, גם אם אנחנו מציגים רק פן אחד של האישיות שלנו כלפי חוץ, בתוכנו כולנו מגוונים ובעלי פנים רבות. מוזיקה אמיתית צריכה להיות כזו שמגרדת את הפנים האלה או לפחות נותנת ליוצר את האפשרות לעשות את זה.
בניגוד למה שניתן לחשוב מהדעה שרשמתי לעיל, זה לא בהכרח אומר שכל המוזיקה צריכה להיות רצינית ותהומית ולבטא את מחשבותיו ורגשותיו האפלים ביותר והדחוקים ביותר של היוצר. מוזיקה יכולה לנבוע גם משמחה או ממחשבה טהורה. היא יכולה פשוט לפרוץ החוצה ברגע של שכרות או בין פרצי צחוק. היא יכולה להתפתח כבדיחה בין חברים או כצופן במשחק של ילדים. מוזיקה היא, כאמור, רב גונית, ויש לזכור כי עמוק ומשמעותי לאו דווקא אומר אפל ורציני, שכן, כפי שאמרתי קודם, המשמעות נחה דווקא בפשטות.
העיקרון השני שעליו מבוססת דעתי בנוגע ל"מוזיקה אמיתית" היא הרגש או הכוונה שמאחורי המוזיקה. כלומר, כשמוזיקאי מסוים בא לכתוב את המוזיקה שלו איזו כוונה נמצאת במוחו כשהוא מתכנן את המוזיקה שלו. האם המוזיקה שהוא יוצר נועדת לבטא את עצמו, את רעיונותיו, את רגשותיו? האם היא נובעת מהפנים הרבות שבנפשו? האם היא באמת מעבירה את המסר שלו? או האם הוא יוצר לצרכי פרנסה? האם הוא יוצר מוזיקה בשביל כסף? פרסום? תהילה? לטעמי מוזיקה שנוצרת רק כדי להרוויח כסף היא לא "טהורה" (כאן אני יכול להבין למה הדעות שלי נתקלות באנטגוניזם, טהור זו מילה שיש לה קונוטציות מאוד רעות לרוב, בעיקר בגלל שהיא מאוד קיצונית וחד משמעית). במקרה ויוצר מוכן להתפשר על מהות המסר שלו הרי שהמוזיקה פגומה שכן אחד משני הגורמים שמרכיב מוזיקה "אמיתית" כמו שהגדרתי אותה קודם נפגע. במילים אחרות אני לא מוצא את מוזיקת הפופ המודרנית, שהרעיונות המועברים בעזרתה סובבים בעיקר סביב מסיבות ורגשות שטחיים, מוזיקה אמיתית, משום שהיא לא נובעת מרגש או רעיון. היא נובעת אך ורק מצורך כלכלי של חברות תקליטים להניע את גלגלי התעשייה. אני כמובן מבין שהסיבה היחידה שהמוזיקה הזו מצליחה כ"כ היא בגלל שזוהי למעשה השתקפות הדור (שכן כל דור משתקף למעשה במוזיקה שלו, או בהיבט הרחב יותר באומנות שהוא יוצר באופן כללי) שאנו חיים בו. אנשים היום לא מסוגלים להסתכל מעבר להנאות החיים היומיומיים שלהם. רובה המוחלט של החברה האנושית ביומינו לא מנסה להתעמק במשמעויות החיים הדקות או אפילו ברגשותיהם שנמצאים ולו במעט מתחת לפני השטח. כל שחשוב הוא שמחה רגעית, סיפוק מיידי של צרכים בדמות מסיבות, אלכוהול, סמים ומין. והמוזיקה שהדור שלנו יוצר נוצרת בדמות החברה הזו – זו שמקדשת מין כסם החיים העליון, ורואה באורח חיים זועק וצעקני כאמת מוסר הכרחית. אני יכול לתת אינספור דוגמאות לשירי פופ והיפ-הופ שעמדו בראש מצעדי הפזמונים שעסקו אך ורק בנושאים האלה.
הביקורת שלי לגבי המוזיקה המודרנית היא רבה, והיא למעשה משקפת את דעתי על החברה שאנו חיים בה, אבל זה כבר נושא רחב יותר שאני יכול לדבר עליו שעות והוא לא לחלוטין קשור לנושא המוזיקה עליו באתי לדבר.
אני חשוב שאפשר לסכם ולהגיד שאני מוצא שמוזיקה היא חלק גדול מתכלית החיים. מוזיקה שאפשר לעצום את העיניים ולהסחף איתה, לתת לה לצבוע את האור שמתחת לעפעפיים ואת הנפש שלנו. לתת לה לשפוך עלינו גוונים בהירים כשהיא שמחה וקופצנית או למשוך עלינו במשיכות מכחול איטיות ומחושבות עצב ומלנכוליה בעזרת גוונים אפלים. מוזיקה היא משהו שנובע מהנפש ומקשר בין אנשים, היא משהו שמתפרץ החוצה דרך הידיים לתוףך הכלי ומשם לעור התוף ומשם למוח. היא משהו שגורם לך להזיז את הגוף בצורה לא רצונית, אפילו אם זה רק ניד ראש, תיפוף קטן של האצבע על השולחן או צמרמורת קלה במעלה הגב. מוזיקה זה משהו שאתה מגיב אליה בצורה רגשית. מוזיקה אמיתית היא לא משהו שאתה פשוט מקשיב לו, מוזיקה אמיתית היא משהו שאתה משתתף בו בצורה אקטיבית או פאסיבית בין אם אתה מודע לכך או לא, בנפשך, במוחך או בגופך. מוזיקה אמיתית היא כזו שמעבירה מסר, כזו שחותכת את האוויר ונכנסת ישר לתוך מוחינו, כזו שיכולה לשנות את פני ההיסטוריהה בשינוי הקל ביותר של התדרים שעוברים באוויר. כזו שיכולה לגרום לך לשכוח, ולו לרגע קט, את הגדולה שבדאגות. כזו שמרימה אותך מהכיסא וגורמת לך להיות, לרגע אחד, מישהו אחר, מוח אחר, נפש אחרת. מקלט רגשי מהכלא הזה שאנחנו קוראים לו עצמינו.
במילותיו של שלמה ארצי – "לוקח את הגיטרה ומנגן לך, דרך הידיים, את נשמתי".
דבר ראשון שאני רוצה להגיד זה שבתחילתו וסופו של דבר מוזיקה היא שני דברים – כלי להבעה ורעיון אמורפי שמחבר בין אנשים. אנחנו, או יותר נכון אותם אנשים שיוצרים מוזיקה (לא אני, בהתחשב בעובדה שניסיתי וכשלתי, אבל אולי יום אחד), יוצרים מוזיקה בשביל להביע איזשהו חלק מעצמם. כולנו מכירים את הקלישאה הידועה, המוזיקאי שהמוזיקה בוערת בנפשו והוא ממהר לכתוב שיר על כל דבר שמסעיר את רוחו. אבל מוזיקה היא הרבה יותר פשוטה מזה, משום שדווקא בינגוד לדעה הרווחת, המשמעות הגדולה ביותר נחה בפשטות. מעבר לביטוי מוחלט של רגשות הכותב, מוזיקה היא סוג של צורת תקשורת, איזשהו מדיום תקשורתי בדומה לטלוויזיה למשל או לעיתון שבא כדי להעביר מסרים בין אדם לאדם. כאן בא לידי ביטוי ההקשר התרבותי של הצריכה כמו שירצו טובי הפרופסורים לתקשורת. בקצרה הרעיון הוא כזה – הכותב רוצה להעביר רעיון מסוים לקהל מסוים, כדי להעביר את המסר בצורה המקסימלית הוא צריך להתאים את סגנון המוזיקה (או את המסר עצמו, אבל בהנחה שרוב יוצרי המוזיקה לא היו מתפשרים בהכרח על המסר כמו שעושים, למשל, רוב מפיקי תוכניות הטלוויזיה) לקהל היעד שלו. ההתאמה הזו מתבצעת לפי המתאר הפסיכולוגי והתרבותי של הפרט הצורך את המוזיקה. במילים פשוטות, אם אני רוצה להעביר את המסר שלי לאמריקאי הפשוט ומטה אני אקח בחשבון שאני רוצה מוזיקה פשוטה יחסית (ולקחת את זה כמובן גם בחשבון בזמן כתיבת הליריקה), משהו מאוד אוניברסלי, לא קיצוני לשום כיוון, כזה שיתאים לאוזן ממוצעת ומטה. רוב הפופ, הרוק הקל והפולק פונים לאוזן הזו ולכן הלחנים של הסגנונות האלה פשוטים יחסית.
עכשיו, אחרי שהסברנו בצורה מפוכחת מה זו מוזיקה ברמה הפשוטה ביותר – איזשהו קשר רגשי ורעיוני בין היוצר לקהל יעד, שכמובן תלוי ומשתנה בשל הרבה תנאים בדרך שבין מוחו של הכותב לאוזנו של המאזין, נשאלת השאלה מה זו "מוזיקה אמיתית" כמו שאנו נוטים לשמוע הרבה בדיונים מסוג זה. שוב, פה באים לידי ביטוי ההקשרים התרבותיים של המאזין. במקרה שלי, שכן אנחנו דנים פה בדעות שלי אחרי הכל, הדעה שלי לגבי מהי "מוזיקה אמיתית" נובעת משני רעיונות.
הראשון הוא שמוזיקה מורכבת למעשה משני גורמים - רעיון או מסר או רגש כלשהו, ומלודיה (אפשר להגיד גם שזו הצורה המופשטת של הרגש, שכן שינוי קל שבקלים במלודיה יכול להשפיע על אופי השיר בצורה קיצונית). לדעתי הגורם השני, מלודיה, הוא הגורם החשוב ביותר שכן לא חסרה מוזיקה טובה שאין בה מילים או מסר מובהק, כגון מוזיקה קלאסית, אך בלי מלודיה, מוזיקה לא יכולה להתקיים. נשאלת השאלה איפה נמתח הקו בין דקלום לבין מוזיקה, או לחילופין בין אוסף של נקישות למוזיקה. לטעמי הקו עובר בצורה הברורה ביותר בהצטרפות התו הראשון. רבים קוראים לראייה זו מיושנת משום שכה רבים מסגנונות המוזיקה המודרניים מורכבים מליין בולט ומאוד מרכזי של תופים (למשל ברוב שירי ההיפ-הופ או הטראנסים). דעתי בנושא היא שבעזרת תופים בלבד אי אפשר להביע רגשות. זה כמו להשתמש במילה אחת ולקרוא לזה שפה. שפה, כמו מוזיקה, נועדה להעביר רעיון מורכב או מניפה רחבה של רגשות. שפה צריכה להיות מגוונת, רבת פנים וגוונים, היא צריכה להכיל בתוכה את כל האפשרויות הקיימות לצורך התבטאות, שכן אם לא כך היה לא היינו יכולים למסגר את הרעיון שאנחנו רוצים להעביר והמחשבה שלנו היתה תקועה (אגב, מי יודע מכמה מהרגשות והרעיונות שלנו אנחנו מתעלמים בצורה תת-מודעת משום שהמוח שלנו לא מסוגל לבטא אותו בצורה של מילים משום שהן אינן קיימות בשפה שלנו. אבל זה כבר נושא למאמר אחר). לכן שפה, כמו מוזיקה, לא יכולה להתקיים על מילה אחת או על "גוון" אחד. בהקשר של מוזיקה – אנחנו לא יכולים לבטא את מגוון הרגשות העצום שאנחנו רוצים להכיל במוזיקה אמיתית בעזרת תופים בלבד. תופים וביט הם חלקים חשובים והכרחיים במוזיקה, אלוהים יודע כמה פעמים נרעדתי מהתרגשות רק בגלל שינוי מקצב של הבס בשיר מסוים שנתן לשיר תחשוה שונה לחלוטין, אבל הם לא יכולים למלא תפקיד יחיד ביצירת מוזיקה משום שהם, בפני עצמם, לא מביעים שום רגש (חוץ מאגרסיה טהורה).
הרבה אנשים יכולים להתערב כאן ולתת בתור דוגמא את התרבויות האנושיות הראשונות שלהם רוב המוזיקה היתה תיפוף טהור ותו לא. הנה לך, הם היו אומרים, תרבויות ראשוניות, חופשיות מתאבת הבצע שמשפיעה על המוזיקה המודרנית, חופשיות מכבלי המחשבה המודרניים, מוזיקה אמיתית וטהורה שנובעת מתמצית ההוייה האנושית, שכן הנה הם, אותם אנשים ראשונים, עוד לא פיתחו את רגשות החברה שלהם, והם יוצרים בהתפרצויות של רגש טהור. זו מוזיקה אמיתית, הם היו אומרים. ואני אומר שבהקשר התרבותוי של אותם אנשים קדמונים זו אכן היתה מוזיקה אמיתית שכן אלו היו הרגשות שהם הרגישו – פחד, כעס, יצר השרדות. רגשות בועטים וחזקים רגשות בעלות תחושה חדה כמו להב של סכין, תחושות מתפרצות שיכולות להתפרש כהלמות תופים. כשאדם קדמון הלם בתוף באקסטזה, המסר שהוא העביר לחברו היה ברור. יכול להיות שבגלל זה מוזיקה כזו פופלארית כ"כ היום. הרי בבסיסן אין כ"כ הרבה הבדל בין אותה מוזיקת תופים פרימיטיבית למוזיקת הטראנס המודרנית. אולי זו איזשהי התחברות המונית של בני האדם המודרניים להתחבר למקורות החייתיים של הנפש שלהם, האיד כמו שפרויד היה קורא לזה.
בכל אופן, לדעתי מוזיקה אמיתית צריכה להיות כלי של ביטוי אישי. כלי רחב ומגוון בעל גוונים וצבעים רבים ככל האפשר. כזו שיכולה להכנס לתוך נפשו של היוצר ולציירה על כל פניה השונים והמגוונים. שכן לבני האדם יש פנים רבים, גם אם אנחנו מציגים רק פן אחד של האישיות שלנו כלפי חוץ, בתוכנו כולנו מגוונים ובעלי פנים רבות. מוזיקה אמיתית צריכה להיות כזו שמגרדת את הפנים האלה או לפחות נותנת ליוצר את האפשרות לעשות את זה.
בניגוד למה שניתן לחשוב מהדעה שרשמתי לעיל, זה לא בהכרח אומר שכל המוזיקה צריכה להיות רצינית ותהומית ולבטא את מחשבותיו ורגשותיו האפלים ביותר והדחוקים ביותר של היוצר. מוזיקה יכולה לנבוע גם משמחה או ממחשבה טהורה. היא יכולה פשוט לפרוץ החוצה ברגע של שכרות או בין פרצי צחוק. היא יכולה להתפתח כבדיחה בין חברים או כצופן במשחק של ילדים. מוזיקה היא, כאמור, רב גונית, ויש לזכור כי עמוק ומשמעותי לאו דווקא אומר אפל ורציני, שכן, כפי שאמרתי קודם, המשמעות נחה דווקא בפשטות.
העיקרון השני שעליו מבוססת דעתי בנוגע ל"מוזיקה אמיתית" היא הרגש או הכוונה שמאחורי המוזיקה. כלומר, כשמוזיקאי מסוים בא לכתוב את המוזיקה שלו איזו כוונה נמצאת במוחו כשהוא מתכנן את המוזיקה שלו. האם המוזיקה שהוא יוצר נועדת לבטא את עצמו, את רעיונותיו, את רגשותיו? האם היא נובעת מהפנים הרבות שבנפשו? האם היא באמת מעבירה את המסר שלו? או האם הוא יוצר לצרכי פרנסה? האם הוא יוצר מוזיקה בשביל כסף? פרסום? תהילה? לטעמי מוזיקה שנוצרת רק כדי להרוויח כסף היא לא "טהורה" (כאן אני יכול להבין למה הדעות שלי נתקלות באנטגוניזם, טהור זו מילה שיש לה קונוטציות מאוד רעות לרוב, בעיקר בגלל שהיא מאוד קיצונית וחד משמעית). במקרה ויוצר מוכן להתפשר על מהות המסר שלו הרי שהמוזיקה פגומה שכן אחד משני הגורמים שמרכיב מוזיקה "אמיתית" כמו שהגדרתי אותה קודם נפגע. במילים אחרות אני לא מוצא את מוזיקת הפופ המודרנית, שהרעיונות המועברים בעזרתה סובבים בעיקר סביב מסיבות ורגשות שטחיים, מוזיקה אמיתית, משום שהיא לא נובעת מרגש או רעיון. היא נובעת אך ורק מצורך כלכלי של חברות תקליטים להניע את גלגלי התעשייה. אני כמובן מבין שהסיבה היחידה שהמוזיקה הזו מצליחה כ"כ היא בגלל שזוהי למעשה השתקפות הדור (שכן כל דור משתקף למעשה במוזיקה שלו, או בהיבט הרחב יותר באומנות שהוא יוצר באופן כללי) שאנו חיים בו. אנשים היום לא מסוגלים להסתכל מעבר להנאות החיים היומיומיים שלהם. רובה המוחלט של החברה האנושית ביומינו לא מנסה להתעמק במשמעויות החיים הדקות או אפילו ברגשותיהם שנמצאים ולו במעט מתחת לפני השטח. כל שחשוב הוא שמחה רגעית, סיפוק מיידי של צרכים בדמות מסיבות, אלכוהול, סמים ומין. והמוזיקה שהדור שלנו יוצר נוצרת בדמות החברה הזו – זו שמקדשת מין כסם החיים העליון, ורואה באורח חיים זועק וצעקני כאמת מוסר הכרחית. אני יכול לתת אינספור דוגמאות לשירי פופ והיפ-הופ שעמדו בראש מצעדי הפזמונים שעסקו אך ורק בנושאים האלה.
הביקורת שלי לגבי המוזיקה המודרנית היא רבה, והיא למעשה משקפת את דעתי על החברה שאנו חיים בה, אבל זה כבר נושא רחב יותר שאני יכול לדבר עליו שעות והוא לא לחלוטין קשור לנושא המוזיקה עליו באתי לדבר.
אני חשוב שאפשר לסכם ולהגיד שאני מוצא שמוזיקה היא חלק גדול מתכלית החיים. מוזיקה שאפשר לעצום את העיניים ולהסחף איתה, לתת לה לצבוע את האור שמתחת לעפעפיים ואת הנפש שלנו. לתת לה לשפוך עלינו גוונים בהירים כשהיא שמחה וקופצנית או למשוך עלינו במשיכות מכחול איטיות ומחושבות עצב ומלנכוליה בעזרת גוונים אפלים. מוזיקה היא משהו שנובע מהנפש ומקשר בין אנשים, היא משהו שמתפרץ החוצה דרך הידיים לתוףך הכלי ומשם לעור התוף ומשם למוח. היא משהו שגורם לך להזיז את הגוף בצורה לא רצונית, אפילו אם זה רק ניד ראש, תיפוף קטן של האצבע על השולחן או צמרמורת קלה במעלה הגב. מוזיקה זה משהו שאתה מגיב אליה בצורה רגשית. מוזיקה אמיתית היא לא משהו שאתה פשוט מקשיב לו, מוזיקה אמיתית היא משהו שאתה משתתף בו בצורה אקטיבית או פאסיבית בין אם אתה מודע לכך או לא, בנפשך, במוחך או בגופך. מוזיקה אמיתית היא כזו שמעבירה מסר, כזו שחותכת את האוויר ונכנסת ישר לתוך מוחינו, כזו שיכולה לשנות את פני ההיסטוריהה בשינוי הקל ביותר של התדרים שעוברים באוויר. כזו שיכולה לגרום לך לשכוח, ולו לרגע קט, את הגדולה שבדאגות. כזו שמרימה אותך מהכיסא וגורמת לך להיות, לרגע אחד, מישהו אחר, מוח אחר, נפש אחרת. מקלט רגשי מהכלא הזה שאנחנו קוראים לו עצמינו.
במילותיו של שלמה ארצי – "לוקח את הגיטרה ומנגן לך, דרך הידיים, את נשמתי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה