שלמות

מתישהו בחורף של 2006 שמעתי לראשונה את ה-Perfect Element של Pain of Salvation. לא אהבתי אותו ולא הבנתי אותו בשמיעה ראשונה. חיפשתי מוזיקה חזקה, עם דיסטורשן, עם תופים רועמים, עם מלודיה ופאוור קורדס. פרפקט אלמנט לא היה אף אחד מהדברים האלה.  הוא היה, ונותר, יצירת מופת של מורכבות מוזיקלית, רבדים פוילוסופיים ומבט ברור, אולי אפילו ברור מדי, וגס על העולם. האוזניים שלי בן ה-15 לא היו מספיק רגישות לכל הדברים האלה, וזנחתי את האלבום. למזלי, נתתי לו הזדמנות נוספת כשנתיים לאחר מכן, כשכבר הייתי למוד דבר או שניים, וידעתי פחות או יותר מה אני רוצה מעצמי, מהעולם ומהמוזיקה שלי, שלושה דברים שקשורים כ"כ עמוק אחד בשני, שזה תמיד מוזר לי שאנשים מפרידים ביניהם. בשמיעה שנייה ומפוכחת יותר גיליתי בו בדיוק את כל אותם דברים שלא ראיתי קודם לכן. מאז הפכו פיין לאחת מהלהקות האהובות עלי.

מעט מאוחר יותר נתקלתי ברמדי ליין. לא מעט אנשים היללו אותו כאלבום הטוב ביותר של פיין, ואני הייתי ספקן. שמעתי אותו מספר פעמים ואהבתי אותו, אבל הוא לא הגיע לרמה של האלמנט המושלם, הוא פשוט לא היה זה. גם במקרה הזה, היה צריך לעבור עלי איזשהו טוויסט מחשבתי כדי שאבין את הגאונות האמיתית שנעוצה בו. הייתי צריך להתפתח כבן אדם, להבין עוד פיסה מהעולם כדי שאוכל לאהוב אותו באמת. והשינוי הזה, כצפוי, התרחש לא יותר מדי זמן לאחר מכן.

כשכבר חשבתי שאני יודע הכל על העולם, ניגשתי לשמוע שוב את האלבום הזה כשהמצב הנפשי שלי לא יציב במיוחד ומצאתי בו נחמה. האפלוליות המוזיקלית והלירית, המילים, שנשמעו לי עמומות, שעוסקות באהבה ובכאב, הכל דיבר אלי. וכך מצאתי את עצמי מתעמק בו, במשמעויות שלו, ברגש שהוא מעורר בי. לאט לאט, בתהליך מדורג, הוא הפך להתגלמות האהבה שלי למוזיקה. אני פשוט לא מסוגל לשמוע מוזיקה באותה צורה מאז. האלבום הזה שינה לחלוטין את כל ההתיחסות שלי למוזיקה, לעולם, ולעצמי (כי כאמור, שלושת הדברים האלה שזורים אחד בשני).

האמת היא שבשלב מסוים זנחתי אותו. הוא כבר היה טבוע כ"כ עמוק בראש שלי, שלא הרגשתי צורך לשמוע אותו יותר. אפשר גם לזקוף זאת לזכות ההתרוממות הרגשית שחשתי בשנה-שנה וחצי האחרונות. השבוע, לעומת זאת, היתה לי רגרסיה קלה, ומצאתי את עצמי חוזר למקומות שלא הייתי בהם כבר די הרבה זמן. בהיתי באייפוד שלי, שעליו יש, בדרך קבע, את שני האלבומים שהזכרתי של פיין, ותהיתי אם אחד מהם יוכל לשפר את מצב רוחי. החלטתי לשמוע שוב את רמדי ליין, ולפתע מצאתי עצמי מתחבר אליו ברמה חדשה ואחרת, בוגרת יותר, כאילו נגלו לי פנים חדשות של האלבום שלא הכרתי, דבר לא סביר שכן שמעתי אותו עשרות פעמים קודם לכן, אך בכל זאת היה זה כאילו האלבום הזה שינה את פניו לחלוטין. כשחשבתי על כך הבנתי כי הסיבה להרגשה הזו לא היתה שהאלבום השתנה, משום שהוא, בברור, נשאר אותו האלבום, אלא משום שאני השתניתי. איך יכול אלבום להתאים עצמו לנפשו של המאזין לו בצורה כ"כ עוצמתית?

הקונספט של האלבום כ"כ רחוק ממני - הוא מתרחש בבודפשט, ויש בו איזשהי אפלוליות ששייכת רק לאנשים שידעו תלאה או שתיים במהלך ימי חייהם, דבר שלמזלי לא היה מנת חלקי, ובכל זאת אני מרגיש כה קרוב אליו, עד כי לעיתים נדמה לי כי הוא מתאר במילים ותווים את חיי. איך הוא עושה את זה, דניאל גילדנלאו? איך הוא גורם לאדם שאין לו שום קשר לקונספט של האלבום להרגיש כאילו הוא חלק ממנו? דניאל מייצר באלבום הזה את חוויית ההשתתפות האולטימטיבית, כזו שיוצרי סרטים, סופרים ומוזיקאים אחרים היו יכולים רק לחלום עליה. דניאל הוא אומן המניפולציות הרגשיות. יש באלבום הזה כ"כ הרבה גאונות, ורק מעט ממנה מתבטא מוזיקלית.

קודם כל ולפני הכל זה אלבום על מיניות. דניאל שם על ההתחלה את הקלפים על השולחן וכבר בשורות הפותחות של האלבום הוא מבהיר לנו שבזה מדובר. בניגוד לכל דבר בחברה המערבית המודרנית, ובייחוד תרבות הבידור – המוזיקה, הספרות, הטלוויזיה, הקולנוע, שמושתת על מתח מיני דק, עדין ומרומז (לפעמים יותר ולפעמים פחות), דניאל פותח כבר על התתחלה את הנושא ומתמודד עם הפיל שבחדר. הגאונות בכך היא שזה משחרר אותו לעסוק בכל הנושאים האחרים ונותן לו את האפשרות לחקור את המשמעות האמיתית והכנה של המיניות בחיים שלנו. מה שזה מבהיר לנו היא שמבחינת הלאבום הזה, שוב, בניגוד לכל מה שלומדנו לחשוב ע"י התרבות המודרנית, המין הוא אינו פסגת העשייה האנושית, הוא רק אמצעי, הוא רק שלב בהתפתחות שלנו כבני אדם, הוא רק שביב של אנושיות בתוך ים של מחשבות ורגשות שנוטים להתעלם מהן, אך הן הן התמצית האנושית באקט עצמו.

האלבום הוא אלבום חיפוש אחר משמעות של אדם שאיבד את אהובתו, וכתוצאה מכך איבד את עצמו. הוא מתחיל בחזרה נואשת לבודפשט בנסיון להפגש עם אותה אהובה מהעבר, ובהתנסות מינית שהיתה אמורה לפתור את כל בעיותיו. אנו לומדים לאט לאט מה מקור התהיות, מדוע נפרדו השניים, ומה התשובות שהתקבלו בעקבות אותו מסע, אך לא לפני שאנו עוברים יחד עם הגיבור את המסע לאורך שדרת הזכרונות (Memory Lane, ביטוי שמהווה את ההשראה לשם האלבום).

מה שפיין עושים טוב יותר מכל להקה אחרת היא לצייר את הנפש האנושית בתווים. בעוד שמוזיקה אחרת היא בסה"כ אוסף של תווים שנמצאים שם כי הם נשמעים טוב, או כי הם מתאימים לשם מתמטית או כל סיבה אחרת, המוזיקה של פיין מורכבת מרגשות. כל תו נכנס בדיוק במקום שבו הוא נכנס כדי לבטא איזשהו רגש, מחשבה, רעיון. יש כוונה בכל פריטה, בכל הלמת תוף ובכל צווחה. ניקח לדוגמא את A Trace of Blood. השיר מספר סיפור אמיתי על הריון שהיה לדניאל ואשתו ונגמר בהפלת  התינוק ועל הרגשות הכרוכים בכך. השיר נפתח בנגינת קלידים מהירה ושמחה, כמו הרגש שמרגישים הורים מאושרים לעתיד, הוא מעלה חיוך על הפנים. מעט לאחר מכן הוא נשבר לתוך ריף כבד של גיטרה שמעיב על השמחה, כמו ההודעה כי דבר מה אינו כשורה בעובר. המורכבות המילולית של השיר מגיעה לשיאה בפזמון האחרון שבו דניאל מפגין את השליטה המדהימה שלו בשפה ובמשקלים – I never saw your face and now you're gone without a trace, except the trace of blood that's deeply scarred into my eyes to fill your place.

עוד דוגמא טובה היא הדואליות המדהימה שבין השירים This Heart of Mine ו-Undertow. השיר  הראשון הוא שיר אהבה יפהפה שגם בו מדגים דניאל שפה מגוונת ומקסימה ומתאר את אהבתו לאשתו במילים מדהימות. הוא מתחיל בנימה רגועה כמו המילים הפותחות שמתארות סצינה שקטה ומרגיעה, ונבנה לאט לאט עד שמגיע לשיאו בסולו מרגש שמדגיש את ההתפרצות האמוציונאלית שהשיר הזה מהווה. פרץ מושלם של אהבה אמיתית. לשיר יש שני רבדים, הרובד המציאותי והרובד הקונספטואלי שלו כחלק מהאלבום. במציאות השיר נכתב כשיר אהבה לאשתו, באלבום הוא מתאר את האהבה שהגיבור הראשי חש לאותה נערה הונגרית, את האמון שנרקם ביניהם, את ההבטחות שהובטחו. בשלב זה של האלבום, המאזין איננו מכיר עדיין את מקור הקרע ביחסים, ולכן זה נראה כמו רגש כנה ואמיתי בין שני אנשים מאוהבים. דווקא משום כך, השיר הבא נראה קצת מוזר, כמעט תלוש מהמציאות, משום שהוא ההפך המוחלט מזה. זה שיר של כאב, שיר של ייאוש, של צער, של רצון להשתחרר מעול. החזרה המילולית אחר המילים Let me go, let me fly, let me run, let me bleed, let me die מבהירה היטב את הייאוש שהגיבור חש. אנחנו כמאזינים עוד לא יודעים מה מקור הכאב, אך אנו יכולים לחוש אותו. זהו הזכרון של נקודת השבר. הנקודה ביחסים שבה הגיבור רק רוצה ללכת, להשתחרר, לברוח, לא בצורה מילולית או פיזית אלא רוחנית. הוא רוצה להשתחרר מאותה אהבה אבודה, מההבטחות שהבטיח לה, מהעולם שרקם יחד איתה. השיר חוזר על אותו ריף שמתחיל בהתחלה בשקט, מביע איזשהו ייאוש שקט ורדום, שמשתנה בפעם השנייה לצער, לאחר מכן לכעס, אחר כך להיסטריה, ולבסוף חוזר לייאוש ולהשלמה.

היופי האמיתי ב-Undertow הוא שבאמצעו נכנס לפתע המנגינה מחציו השני של This Heart of Mine כאילו כדי להזכיר לנו מה מקור כל הכאב. משום שבכל הזמן הזה, גם כשהדיסטורשן משתגע ברקע, התופים מתגלגלים ודניאל צווח את גרונו למוות, הזכרון של אותה אהבה מושלמת עדיין נותר שם, במוחו, וגם ברגעי הייאוש, הצער והכעס, היא עודנה שם, וזה בדיוק הדבר שממנו מנסה הגיבור להשתחרר, בעצם.

ב-Rope Ends אנחנו רואים שוב את היכולת של דניאל לבטא רגש במוזיקה בפזמון הפלא בו הוא זועק את זעקת הכאב "Over! She cried" וגם אנחנו, המאזינים, שומעים את הייאוש המתפרץ במילים. ולפתע גם גם אלו שמעולם לא היו בדכאון ומעולם לא חשבו על דברים נוראיים כמו התאבדות, מזדהים עם גיבורת השיר ומרגישים את הייאוש שלה, אפילו שהוא מתרחש שנות אור מהם, ביקום אחר.

עוד מהגאונות של דניאל נגלית בשיר Second Love. אילו הייתי שומע את השיר הזה בנפרד מהאלבום, הייתי אומר כי זהו שיר פופ לא אופייני לפיין וכנראה שלא הייתי מקדיש לו שמיעה נוספת. אבל כחלק מהאלבום הוא נכנס כחלק אינטגרלי מהקונספט. הוא נכתב ע"י דניאל כשהיה בן 16 ומדבר בדיוק על נושא האלבום, על אהבה ואובדן בשפה ובפשטות של ילד בן 16. דניאל רצה לשים שם שיר שירגיש נכון ושייך, ולכן הוא שם אותו שם, משום שהיה הדבר האמיתי, כאב אמיתי של ילד כמו זה שהוא מתאר ביתר האלבום.

יש בו באלבום הזה אלמנט נוסף של יופי מוזיקלי. פיין לא מוגבלים במגבלות הטיפשיות של המוזיקה המודרנית. בשירים שלהם קשה להבחין במבנה סדיר ולעיתים אפילו במקצב אחיד. זאת משום שפיין לא מנגנים מוזיקה כמו זו שאנו רגילים לה. במקום זאת, הם עושים מה שהם צריכים לעשות כדי להביע את הרגש הנדרש. הם לא פרוגרסיב שמתבטא בשינויי מקצב ובאלפי סולואים ווירטואוזיות, הם פרוגרסיב בעל כורחם, משום שגם המוזיקה שלהם, כמו הנפש האנושית, משתנה עם הזמן, מתאימה את עצמה לרוח הדברים, מורכבת ממש כמו האנשים שיוצרים אותה ואלו המאזינים לה. האלבום נבנה בעזרת דינמיקה מוזיקלית שמזכירה את גדולי המלחינים של מה שאנחנו מגדירים "המוזיקה הקלאסית", וש בו דברים שפשוט לא קיימים ברוב המוזיקה המודרנית, יש בו קרשנדו ודיקרשנדו, יש בו הרמוניות ומשחקי משקלים, יש בו מלודיות פשוטות ומורכבות כאחד, שלעיתים משתלבות ביחד כדי ליצור אוקסימורון; מוזיקה שהיא פשוטה ומורכבת כאחד.

מאז ששמעתי את האלבום הזה חיי לא חזרו להיות כשהיו. אני כבר לא מאזין באותה צורה למוזיקה. למעשה, האלבום הזה מסמן מבחינתי, יותר מכל, את הפעם האחרונה שממש התרגשתי ממוזיקה. כשאני שומע אותו, וגם את האלמנט המושלם למען האמת, אני נרעד ומתמלא בצמרמורת. מעולם עוד לא נתקלתי בתופעה הזו באף אלבום אחר. אני מחפש כבר הרבה זמן עוד מוזיקה כזו. מוזיקה שהמקור שלה הוא בנפש, בנשמה, כזו שגורמת לך להתחבר אליה בכ"כ הרבה מובנים שלעיתים אתה מעדיף לשתוק ולתת לה לדבר במקומך. אני שומע הרבה מוזיקה, ומשתדל לשמוע משהו חדש מדי שבוע. עוד לא מצאתי משהו שמתעלה על זה. זוהי שלמות.